צפון אפריקה בימי וישי – מיכאל אביטבול

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

שיעור זה בסובלנות עורר את רוגזם של שלטונות צרפת, שחששו מפני הגברת ההשפעה הספרדית במארוקו באמצעות היהודים המרוקנים, שרוו נחת מן העניין שהפגינה ספרד ביהודים ה׳ספרדיים׳ וב׳ספרדיות׳. מכאן הדין־וחשבון הבא שכתב קונסול צרפת באל־עראיש שבמארוקו הספרדית:

ראוי לציין את המסע לטובת היהודים הספרדים הפזורים ברחבי העולם, שמוצאם בספרד. בדומה ליהודים המרוקנים, שואפים להפריד בינם לבין היהדות הבינלאומית, בטענה כי מעולם לא נטמעו בתוכה. מגמה פילו־שמית זו שהיא מיוחדת באופיה אין להסבירה, בשעה זו, אלא ברצונה של הפלנגה למשוך את אהדתם של ריכוזי יהודים דוברי ספרדית בצפון־אפריקה, בלוואנט, ואפילו בצפון־אמריקה, ולהפיק מכך תועלת, בבוא העת, למטרות אימפריאליסטיות.

אין ידיעות על מידת ההשפעה שהיו לאזהרות כאלה על התנהגותם של שלטונות הפרוטקטורט; אולם לקונסול של צרפת באל־עראיש היו ללא ספק סיבות טובות להמליץ לפני הנציבות כי תנהג בזהירות יתר, פן יוטלו היהודים ׳לזרועותיהם של הדגים במים עכורים׳; ועוד הציע לשלטונות לנהוג ׳בטקט רב יותר׳ במילוי תפקידם בענייני גזע, ולהפגין ׳פחות אגרסיביות כלפי היסוד היהודי׳. על התגובות שעוררו עצות אלה אין אמנם ידיעות, אולם ברי הוא כי לא היה לגורם הספרדי במארוקו אותו משקל כמו לגורם האיטלקי בתוניסיה. נוסף על ההבדלים שהודגשו כבר בין נושאי האחריות הבכירים בשני הפרוטקטורטים, לא יכלה היעדרות זו של בלם חיצוני אלא להזיק ליהודי מארוקו, שזכו למעשה ליישום מחמיר יותר של חוקי הגזע מאשר בני־ דתם בתוניסיה.

באלג׳יריה, שם לא היה מקום לבלמים ולמכשולים שבהם נתקלו בתוניסיה ובמארוקו, מצאו חוקי הגזע קרקע מתאים ביותר, לאחר שהכשירוהו במשך שנים רבות גלים של אנטישמיות, בזה אחר זה. להוציא את המינוח הגזעני, לא היתה למעשה גזירה אנטי־יהודית — בין אם מדובר בביטול ׳צו כרמיה׳, באריאניזציה של החינוך או בהפקעת הנכסים — אשר לא הביאו בחשבון ולא המליצו עליה אבות האנטישמיות באלג׳יריה, ממאקס רז׳ים ועד הד׳׳ר מולֹ והאב לאמבר. לא ייפלא אפוא כי במסיבות אלה הפכה ׳הנציבות הכללית לענייני היהודים׳ כתובת לחלק מן האוכלוסייה באלג׳יריה, שחשבה כי מחובתה להציף את שירותיו של קסוויאה ואלה ודארקיאה דה פלפואה            Darquier de Pellepoix במכתבים טעוני הערות ועצות על דרכי הפתרון של הבעיה היהודית בצפון אפריקה.

היו מי שסברו כי קסוויאה ואלה היה ׳מתון מדי, או האשימו אותו כי ערבב שיקולי־צדק בשאלה היהודית, ׳כאילו חרתו הכירורגים מלים יפות כגון צדק ואחווה על סכיניהם׳; ל׳צמאי דם׳ כאלה, לא היו שתי קטיגוריות של יהודים: טובים ורעים, ׳שכן כולם — כולם ללא יוצא מן הכלל, מן העשיר ביותר ועד העני ביותר — מצייתים לסינגוגה הבינלאומית, ולה בלבד׳. ועוד היו, כגון, ׳צרפתי למופת׳, ׳חייל ותיק שנאבק מזה חמישים שנה ביהודים׳, שהתקוממו למראה ׳יהודים כה רבים׳ שפונקו ׳בחיקה של המולדת הצרפתית׳. וכך כתב אל ואלה:

הווה ידוע לך כי ליהודים ריבוי טבעי גבוה, ואם אכן יתרחש מה שאני חושש מפניו אפשר יהיה לראות גזע זה מתפשט ככתם של שמן, מציף מחדש את ארצנו ותוקע בה את ציפורני הארס שלו.

ל׳ בונזון, לשעבר ציר ליד הנציבות הכללית בתוניס, הציע לקבוע מקומות־מגורים שונים לגברים ולנשים מתחת לגיל חמישים, כדי לבלום ׳התרבות׳ זו.

מינויו של דארקיאה דה פלפואה לראשות ׳הנציבות הכללית לענייני היהודים׳ עורר קריאות שמחה אמיתיות בקרב האנטישמים בצפון אפריקה: ׳אתה האדם הנכון׳, כתב לו ידיד מאוראן, מרסל בליאה, אשר השיא לו ברוב למדנותו את העצה הבאה:

שאלה יהודית זו, עדינה ומורכבת כפי שהיא, דורשת, כדי למצוא פתרונה, לא רק ידיעות רחבות, היסטוריות או תיאורטיות על היהדות, אלא גם… הכשרה רוחנית שאין לרכוש אותה מיום אחד למישנהו. יש להתקרב אליהם. רק מי שהתקרב אליהם, ובעיקר מי שנלחם בהם זמן רב, ידע להכיר את היהודים, את הסכנות הצפונות מהם, את מידת התחכום בנזק שהם גורמים ואת אי־יכולתם לצפות מראש את העתיד, אפילו את שלהם: הם מתקדמים כתולעת הזוחלת בגינה, כעיוור באפלה… מודרכים מתוך אינסטינקט אכזרי של התענגות והשתלטות, בהרקיבם ובהשמידם כל מה שמזדמן בדרכם… בלי לצפות לעולם לבואו של מנקה הזחלים הקטלני.

בין מי שבירכו את דארקיאה דה פלפואה לאחר מינויו היה גם האב לאמבר: ׳הרי הגעת למקום המגיע לך, בשל האומץ האזרחי והצבאי שלך. ראוי להזכיר כי דארקיאה דה פלפואה, בדומה לאב לאמבר בספרו ׳גרמניה 38׳ (38' Allemagne.), הביע התנגדות למלחמה.