זכרונות ימי ילדותי-מסמטאות המללאח יעקב אלפסי

מסמטאות המללאח

עת שסיימתי לשתות תה מהביל זה, ביקשתי מעישה עקרת הבית לסייר בו ביחידות והיא הנהנה בשמחה ושלחה ידה כנגד הלב, כדי לומר לי ״ברוחב לב״. בית סבי שהיה גם ביתי היה בנוי סביב חצר רבועה שמעליה התגבהו שתי דיוטות. מדרגות הובילו אל הדיוטה העליונה ובה היו קרועים ארבעה פתחים לארבע רוחות השמיים. כל פתח הוביל למסדרון מלבני ארוך, בעל מעקה היקפי ותקרה גבוהה, שהוביל את הבאים אל החדרים. רחבת החצר היתה קרועה אל השמיים. בית חצרים זה נבנה עבור בית אב – דהיינו: משפחה מורחבת.

לימים, משנצטופף המלאח, נדחקה הרווחה ובכל בית אב שכזה גרו ארבע וחמש משפחות.

במרכזה של החצר המרוצפת היתה מטפייה – בור מים אשר ניקז אליו את מימי הגשמים. התקרה היתה מקורה במרישי עצים שנתמכו על עמודי כורכר. כל משפחה בתורה ניקתה את החללים והשירותים המשותפים. הסמטאות היו מסוידות לבן וכל משפחה נהגה לסייד את חזיתה הפונה לסמטה במועדי ישראל, ובעיקר לפני חג הפסח, סמטאות המלאח היהודי נראו בוהקות ונקיות.

מהדיוטה העליונה הוביל גרם מדרגות אל גג הבית. הגג שימש את הנשים לתליית כבסים, לייבוש פירות, ירקות, וזרעים. ממנו הן צפו בהיחבא לעבר חצרות סמוכות ושמעו שיחות רכיל. הנשים הקפידו לשמור על נקיונו בעיקר בחודשים של טרם גשמים. כאמור, הגג ניקז מי גשמים והוביל אותם דרך מרזב אל בור המים שבחצר.

זוכר אני שבקצה החדר המרכזי היתה קבועה מיטה גדולה, שהיתה מונחת על במה ועליה חפה וילון גדול. בחלל הבמה היו מאוכסנים כלי מיטה וכלי בית שונים. המיטה והבמה נעלמו זה מכבר, כמו סממנים יהודיים אחרים. עודני זוכר שהצנדוק – ארגז העץ, שליווה את הכלה אל בית בעלה ובו הנדוניה שקיבלה מהוריה, המשיך להיות הגנזך החשוב שבו הסתירה אמי חפצים ובגדים יקרי ערך והמפתח למנעול הארגז היה תלוי תדיר על צווארה.

נפרדתי לשלום מבעלת הבית והודיתי על סבר הפנים היפות ועל הכנסת האורחים הלבבית.

שוב אני מוצא את עצמי צועד בסמטאות המלאח. קרב בלי משים לציון קברו של הצדיק ר׳ אברהם מול אנס. באוזני מהדהדים המזמורים והפיוטים, קולות של רוכלים, קבצנים, נשים בוכיות המבקשות על עצמן ועל בני ביתן וקולו של הכרוז המכריז על הדלקת נר ראשון, שני ושלישי לכבודם של צדיקים. כל המרבה במחיר זיכה את עצמו וזיכה את הרבים, והכספים נכנסו לקופת ועד הקהילה, שנשענה עד כה בעיקר על ״מס התמיד״.

באותם מעמדים שהתנהלו במוצאי שבתות, עת נהרו קהלי בתי הכנסת מכל רחבי המלאח לעבר קברו של הצדיק, המורה לעברית היה מקהיל את תלמידיו ואני בינותם עומדים ושרים לנוכח הקהל שירי ערגה לציון כמו: ״למרחקים מפליגות הספינות״, ״אספר לך הילדה״ וכמובן המזמור ״אליהו הנביא״.

ממתחם קברו של הצדיק צעדתי לעבר ספק חנות, ספק כוך קטן, שבו הסתופף אבי ומכר מיני סדקית לעולי הרגל הרבים שהציפו את המתחם הקדוש. יום ראשון בשבוע נחשב ליום העליה לרגל השבועי. זוכר אותי צועד לעבר החנות ועוזר לאבי.

ממתחם קבר הצדיק שמתי פעמי לבית הקברות היהודי. הזמן הנוקף נתן בו את אותותיו. מאגפו המזרחי משתרע בית הקברות העתיק. אבני כורכר מסותתות מלבניות ועליהן חרוט הציון. מהן מנותצות, הפוכות או שקועות באדמה עד פניהן, ומהן שנתכסו בתהום של נשיה. סמוך להן – קברים אחרונים מכוסים חרולים של קיץ ומיני מטפסים. סופו של ביקור זה בבית הקברות עת עמדתי נוכח קבריהם של סבי וסבתי, זכרונם לברכה, קראתי קדיש ביני לבין עצמי וגם זלגו עיני דמעות על קהילה מפוארת שהיתה ואיננה.

מבית הקברות היהודי צעדתי יחידי לאורך גדתו המערבית של נהר אום אֶ־רָבִּיע, כשאני שקוע במחשבותי ומהורהר משהו. אל הנהר הזה היו יורדות נשות המלאח כשהן עמוסות כבסים ושבות לביתן כשהן נושאות כדי מים על ראשיהן, ואנחנו הילדים אהבנו ללוות אותן. כל עת שכיבסו אנחנו השתכשכנו על גדתו של הנהר.

השמש נטתה לערוב וקולותיהם של דרדקים עלו מבית הספר הישן. משמרת שנייה של אחר הצהריים מסיימת עוד מעט את לימודיה ואני אץ לבקר בבית הספר בו למדתי. נטיתי לעבר כיתתי, דפקתי בדלת והמועלם – המורה, פתח את הדלת. אל מול עיניהם המשתאות של תלמידיו, צעדתי בטוחות לעבר הכסא והשולחן עליהם ישבתי כילד, לפני למעלה מ־25 שנה. במרוקאית, שנשאתי עמי מבית אבי, הסברתי לתלמידים המשתאים, מי אני ומהי מטרת בואי. ואף שהמורה הורה להם להזדרז לבתיהם טרם שקיעת החמה, הם הקיפו אותי מעגלים מעגלים ושתו בצמא את סיפורי אודות בית הספר, שהיה משותף ליהודים וערבים. סיפרתי להם שכדי להגיע לבית הספר, היה עלינו הילדים לחצות בדרכינו את השכונה הערבית ומפחד של התנכלות, נדרשנו לשכור את שרותיו של ערבי. השכם בבוקר הוא היה עובר בסמטאות המלאח ושורק במשרוקיתו, לשמע השריקה היינו מתנקזים כל הילדים אל הרחוב ותחת חסותו חצינו את השכונה הערבית לעבר בית הספר.

אחד מהתלמידים היה סקרן לדעת האם המורים הענישו אותנו כשסרחנו. ״בוודאי״, סיפרתי והעונשים היו כבדים. סיפרתי להם על מתקני ענישה שהיו עשוים בדמות סד עץ. ״פָאלָאקָה״, קראו לסָד, בו היו מקבעים את הרגליים ומכים בהן בשוט עשוי זנב סוס. וזה כאב, אוי כמה שזה כאב.

נפרדתי מהתלמידים לשלום. כדור השמש הענק צלל אל מעבה האוקיאנוס האטלנטי והותיר באופק הינומה אדומה כדם, שהאהילה אור אדמדם על בתיה המאפירים של אָזִימוּר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר