הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג'יריה-מנחם וינשטין

אלגיריה

לעומת הריב״ש ור׳ יצחק בונאשתרוק שהביעו הסתייגות והתנגדות חריפה לחלק ממנהגי הוותיקים, שונה ומתונה עמדת הרשב״ץ. מתינותו לגבי ספרי התורה של הוותיקים בקונסטאנטינה, נובעת מכך, שמנהג זה להדביק את רגל הקוף לגגה היה מקובל במאיורקה ואף ר׳ נסים גירונדי בברצלונה כתב ספר תורה לעצמו והיו רגלי הקוף דבוקות לגגן. מנהג זה, גם אם הוא מנהג טעות, עתיק הוא, משום שהזכירו כבר ר׳ אברהם אבן עזרא. לכן כותב הרשב״ץ לקהילה הוותיקה בקונסטאנטינה, ״וכיון שכל ספרי תורה שהם אצלכם ואצל גלילותיכם הם כך, אין בידינו לפוסלם. ולהטריחכם בתקונם… ואין עליכם אשמה, אם לא פסלתם ספרי התורה שלכם״, על־פי הוראתו של ר׳ יצחק בונאשתרוק, אבל מכאן ואילך, ראוי להרגיל את הסופרים לכתוב את ספרי התורה כהלכה, על מנת שלא להכניס עצמם במחלוקות. ובאשר למנהגם הקדום לגבי מקווה, שהוא חומרה יתירה, הסכים הרשב״ץ להמשך קיום מסורתם של התושבים הוותיקים, אף אם היא חומרה יתירה, שאין לה על מה לסמוך.

נימוקיו הם: מכיון שאיננו מנהג טעות, ואין בו חשש איסור, ואבותיהם נהגו להחמיר למרות שידעו שמותר להוסיף מים למקווה בהמשכה, מפני שהם בוודאי היו בקיאין בספרי הרמב״ם ז״ל חייבים התושבים הוותיקים להמשיך להקפיד על מנהגם הקדום והקבוע בגלל הכלל המקובל, שמנהג שאין בו איסור ושנשתרש בעם, אין עוקרים אותו בהתאם לפסוק ״אל תיטוש תורת אמך״.

הקהלים הוותיקים בדורות שלאחר קנ״א

המפגש והמגע של הקהילות הוותיקות עם הקהילות הספרדיות לא הביא לביטולן ולמיזוגן של הקהילות הנפרדות. הקהילות הוותיקות המשיכו קיומן בערים הגדולות כגון בג׳איה, אלג׳יר והחל במאה הט״ז קרויים בני הקהילות הוותיקות אלשכליי׳ן. ההקפדה על מנהגי הכתובה הנפרדים, המעידה על המשך הפירוד, מצויה עדיין במאה הי״ח. לעומת זאת במחצית השנייה של המאה הי״ט נעלמו ההבדלים בין הקהלים ולא ניתן להבחין בהבדלי מוצא בין יהודי אלג׳יר, וייחודן של הקהילות הוותיקות הסתיים.

הערות המחבר : אל שכליי'ן – שכל"ה היא המצנפת שעל שמה הם קרויים בעלי המצנפות, רשב"ש

הקהילות הוותיקות ביישובים המרוחקים ובנאות המדבר

דיוננו עד כה נסב בעיקר על ערי החוף של אלג׳יריה והיישובים הסמוכים לו, אולם ספרות השו״ת מלמדתנו על תפוצה יהודית ותיקה ונרחבת מעבר לשרשרת הרי האטלס, ששלוחותיה מגיעות עד לנאות המדבר המרוחקות בטהרה, ולעתים אף על יהודים המתגוררים בבדידות בין אוהלי הערבים. חלק מן היישובים הללו כגון נקאווץ, בסכרא, בוסעדא מרוחקים כ־200 ק״מ ויותר מן החוף של הים התיכון וחלק מהם מרוחק כ־500 ק״מ מן החוף האלג׳ירי, כגון טוזזור, תוקורט, מזאב ווארגלאן, תואת, סג׳למאסה, תאפילאלת. קרוב לוודאי שמרבית האוכלוסיה היהודית בקהילות הנידחות היתד. מורכבת מן התושבים הוותיקים. למרות הריחוק והבדידות השתדלו עדות ותיקות אלו לשמור על מסורתן היהודית ולהקפיד על קיום מצוות ותלמוד תורה. אולם לא תמיד עלה הדבר בידן. הריחוק והבדידות הביאו גם לבורות79 שהקשתה על הבנת תשובותיהם של חכמי אלג׳יר, שלעתים היו ארוכות ומפורטות. לכן בקשו יהודי ווארגלאן ומזאב מהחכם ר׳ אברהם אבן טוואה שישיב להם תשובה קצרה וחד־משמעית, ולא דרך משא ומתן של גמרא .

המחסור בחכמים הביא להזדקקות לחכמים עוברי אורח כגון החכם השלם יחיא חאמו שעבר בווארגלאן והורה הודאה ולאחר מספר ימים הלך לדרכו, וליצירת קשרים בין העדות המרוחקות למרכז הרוחני באלג׳יר. זיקתן הרוחנית של העדות המרוחקות לחכמי אלג׳יר התחזקה על־ידי תלמידים שלמדו אצל ר׳ שלמה בן צמח דוראן באלג׳יר, והיו מצויים בתוקורט, קלעה, ובקלעת אלעבאסי. שלמה בן צמח העיר להם ״כי אתם מהתלמידים שלנו וראוי לנו להעיר אזנכם בלמודים, לבל תצא מכשלה מתחת ידיכם״ .

גידול מספרן של השאלות הנשלחות מן היישובים המרוחקים אל חכמי אלג׳יר במאה הט״ז, מלמדנו שלמרות המרחק הגיאוגראפי ראו הקהילות המרוחקות בחכמי אלג׳יר, סמכות רוחנית והלכתית היכולה להשקיט מחלוקת ומריבה בקהילות. וכתוצאה מכך הטילו חכמי אלג׳יר מלוא כובד משקלם כנגד פנייה לערכאות בענייני אישות, היכולה להביא לתקלות חמורות. ר׳ שלמה בן צמח דוראן גער במשכילים אשר בבסכרא על שהעלימו עיניהם ולא הגיבו בחומרה על הפנייה לערכאות ודרש מהם להחזיר האנשים האלה החטאים בנפשותם למוטב : ״ואי לא צייתי לכון הודיעונו דברי האמת ואנו נצווה את הנח״ש [נידוי, חרם, שמתא] בגזירת עירין ובמאמר קדישין ונשך למאן דלא צייתי לדיני… ». לא בכל התחומים הצליחו חכמי אלג׳יר להשפיע על הקהילות המרוחקות ששמרו בקפדנות על מנהגים עתיקים. אחד מחכמי אלג׳יר אסר בבסכרא לעשות יין מצימוקים בגלל היותם יבשים. אולם הקהל ושליח הציבור סירבו לקבל דעתו, והוא העלים עינו מהם, מתוך ההנחה, מוטב יהיו שוגגין ואל יהין מזידץ .

למרות המחסור בתלמידי חכמים ומורי הוראה, התארגנו בקהילות המרוחקות חיים קהילתיים. הנהגת הקהילה בתואת מצוייר. היתה בידי שבעת טובי העיר ובתאפילאלת מצויים היו זקני העיר ובית דין . בבסכרא מצוי היה בית דין הפוסק מזונות, ופסק דינו בענייני מסחר מובא לאישורו של ר׳ שלמה בן צמח דוראן. ביטוי אחר שהיה לחיי הקהילות הוא בתקנות ובמנהגים שהן מקבלות עליהן.

מנהג קהילת בסכרא לכתוב בכתובה שלא ישא אחרת על אשתו. באחד היישובים המרוחקים בדרום מזרח אלג׳יריה שינו החכמים מדין תורה הנהוג במקום בענייני הכתובה והירושה, שלפיו הבעל יורש את רכוש אשתו שמתה. הם הנהיגו שאשה שתמות תוך שלוש שנים לנישואיה ולא תשאיר זרע אחריה, יירשו אבי האשה או הקרוב ליורשה את חצי הנדוניה והבעל יירש את חצי הנדוניה.

אחת הבעיות של הקהילות המרוחקות היתה חוסר עדים כשרים כתוצאה ממיעוט מספרם של היהודים ובשל קרבת המשפחה ביניהם. בעקבות זאת נסתה קהילת מזאב להתקין, שכל בני הקהילה יהיו כשרים להעיד זה לזה.

הנהגת המנהגים והתקנת התקנות מוכיחה שהקהילות המרוחקות לא היו במצב של ניוון וטמיעה בקרב שכניהן המוסלמיים. להיפך, היו דבקות במנהגי אבותיהן הקדומים והוכיחו כושר חיות ושמירה על הגחלת היהודית למרות הריחוק ממרכזי התורה.

רשימת הקצורים

 בית יהודה — ר׳ יהודה עייאש, תשובות, ליוורנו תק״ו.

חוה״מ א: — חוט משולש, ר׳ שלמה בן צמח דוראן, תשובות, נספח לתשב״ץ כחלק רביעי.

 חוה״מ ב: — ר׳ שלמה צרור, תשובות, נספח לתשב״ז כנ״ל.

חוה׳׳מ ג: — ר׳ אברהם אבן טוואה, תשובות, נספח לתשב״ץ כנ״ל.

יר"כ א: — ר׳ צמח בן שלמה דוראן, תשובות, ליוורנו תקמ״ב.

ריב׳׳ש — ר׳ יצחק בר ששת, תשובות, קושטנטינא ש״ו—ש״ז.

רשב״ש — ר׳ שלמה בן שמעון דוראן, תשובות, ליוורנו תק״ב.

תשב״ץ — ר׳ שמעון בן צמח דוראן, תשובות, אמשטרדם תצ״ח, ג׳ חלקים.

הערות המחבר : 

[1]     חוה״ט ב: כו. בתקנה עצמה אין חידוש, משום שהיא מתאימה לתקנות טוליטולה ופאס. אולם התקנתה ביישוב יהודי מרוחק מהווה חידוש.

[1]     חוה״מ א: טו. בעיית כשרות העדים נובעת לא רק מהקירבה המשפחתית, אלא גם מן הבורות הנפוצה בקהילות המרוחקות, היות שהרמב״ם פוסק בהלכות עדות יא, א: ״מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות״. על יסוד הלכה זו ניסה חכם בתאפילאלת לפסול עדות של עמי הארצות. אולם הרמב״ם שם, מוסיף, שאין מקבלים מעם הארץ עדות ״אלא אם כן הוחזק שהוא עוסק במצוות ובגמילות חסדים ונוהג בדרכי הישרים, ויש בו דרך ארץ, מקבלין עדותו אע״פ שהוא עם הארץ ואינו לא במקרא ולא במשנה״. על פסילת העדים על־ידי אותו חכם מעיר ר׳ יוסף ששפורטש על פי דברי הרמב״ם, שם, ב: ״וכבר פשט המנהג בכל גלילות גלותינו לקבל עדויות עמי ארצנו ואף להזמינם לעדות ולכבדם ולהוקיר פרוטות פרוטותיהם ולהעביר מפניהם בעלי מקרא ומשנה ולדחותו… ורוב אונות ושטרות אף גטי נשים חתומים ומסורים לפני עמי הארץ ואם אבוא לפסול הגיטין מחמת עדויותיהן נמצאו הנשים המגורשות עדין בזיקתן עומדות וגיטין בידן כחרם. ורבו ממזרים בעולם הס כי לא להזכיר״. תשובות ר׳ יוסף ששפורטש, כ״י ששון 612, דף 8.

[1]     חלק מן הקהילות המרוחקות משמשות מקום מקלט למומרים הרוצים לחזור בתשובה ואינם יכולים לעשות זאת באיזור החוף מחשש לחייהם. ר׳ יהודה עייאש שחי במאה הי״ח מציין את כפר בוסעאדא ( אלג'יריה ) , שאין בו חשש למומרים החוזרים בתשובה. בית יהודה, גיטין, סי׳ סג, דף קיא.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר