היהודים במרוקו השריפית-כיבוש סודאן

כיבוש סודאןהיהודים במרוקו השריפית

אל-מנצור, שהושפע בקבלות הפנים שלו מגינוני הטקס המזרחיים, שאל מן התורכים את ארגונו הצבאי. הוא אפילו הפקיד בידיהם את אימון צבאו, שהיה יציר כלאיים של מתאסלמים, אנדלוסים, כושים, קאבלים ועותומנים שעברו למחנהו. את מלחמת סודאן הפקיד בידי גדוד, שהיה מורכב כמעט לחלוטין ממתאסלמים ומנוצרים.

מאז המירו המוראבטים את דת נסיכיה העכו״מיים של גאנה ואיסלמו את המעמדות השליטים של סודאן המערבית (במאה הי״א), נתהדקו הקשרים בין מרוקו וארצות הכושים. השליטים המאנדינגים של ניז'ר עלית קיימו יחסים דיפלומטיים קבועים והחליפו מתנות עם הסולטנים. כשבאו תחתיהם הסונגוא של ניז׳ר עלית (שלהי המאה הט״ו), קיימה מרוקו משלוח מלומדים ומיסיונרים. בימי שושלת אסקיה דה-גאו – 1591-1493 היכתה התרבות המגרבית שורש בערים אואלאטה, טימבוקטו, דז׳נה וגאו.

כיבושה האכזרי של סודאן בידי אל-מנצור שם קץ למגעים מתוך שלום והרס את מדינות הכושים. תאוות הבצע היא שהניעה אותו. השולטן חמד את מכרות המלח של טגאצה (150 ק״מ צפונית ממכרות המלח של תאודני כיום), משם שאב קיסר גאו את רוב משאביו. הוא החל בכך בכבשו, ב-1581, את נווי המדבר גורארה ותואת ובאלצו, ב-583 1, את סולטן בורנו להתפלל בשמו. שנים מספר לאחר מכן, לקראת 1586, תבע מאיסחאק אסקיה, מלך סודאן, ״מתקל״ זהב כמס על המלח שניכרה בטגאצה להקבלת קרן מלחמה למען צבאות האיסלאם. זו לא היתה אלא אמתלה גרידא, שכן מרוקו חייתה בעת ההיא בשלום עם שכניה. האמת היא, שאל-מנצור היה זקוק לכסף, אבל אולי גם רצה להקים ח׳ליפות מערבית, אשר בראשותו של צאצא הנביא תוכל ברבות הימים להתחרות בחליפות העותומנית. מלך סודאן סירב. אל-מנצור, שגמור היה עמו לשבור את התנגדותו, כינס את מועצתו והציג את העובדות. בניגוד לציפייתו נתקל בהתנגדות עזה, שכן אנשיו סברו כי המלחמה אינה צודקת ומסוכנת. אבל הוא הצליח להשתיק את יריביו והעניין יושב על-פי רצונו.

הנתקיים אז מבצע צבאי ראשון ? טקסט מוזר ומעורפל של ״כרוניקה אנונימית של השושלת הסעדית״ נותן מקום לשער זאת. על-פי התעודה הזאת שלח אל-מנצור לסודאן, בעקבות מרידה, גדוד חיילים מורדים וציווה על מורה הדרך לנטשם בלב המדבר. איש אחד בלבד ניצל בדרך נס. כלום אין זו הגירסה הרשמית או הבלתי-רשמית על שואה, שבאה עקב מבצע שלא הוכן כהלכה?

אם כך ואם כך, המתאסלם הספרדי ז׳ודר קיבל ב-1590 את הפיקוד על חיל בן 3000 איש בקירוב, מתאסלמים ברובם, שהוטל עליהם לתקוף את סודאן מן המדבר. הוא יצא לדרך בשלהי חודש אוקטובר והגיע לניז׳ר מקץ 135 ימי הליכה, בהשאירו בדרך לפחות מחצית אנשיו. אש המוסקטים ובהלת הבהמות, שהציב הצבא הסונגואי בסוללה, הכריעו עד מהרה את 20.000 הכושים, התלושים בחניתות, חרבות ואלות (21 בבלארס 1591). מאוכזב מתנאיה הלא-נוחים של גאו התיישב ז׳ודר בטימבוקטו, שנשארה מכאן ואילך בירת הפחוות. הוא היה מסכים בחפץ-לב לשוב למראכש, עם 100.000 מטבעות זהב ו-1000 העבדים שהציע אסקיה לשולטן, אבל אל-מנצור ראה בהצעות אלה משום עלבון והחליף את הפחה במתאסלם אחר, מחמוד זרגון, שמינהו בחכמתו לסגנו וליועצו הראשי.

זרגון ניסה לשקם את הנלדינה הסונגואית, אבל לקח חלק, במו ידיו, בביזה ובטבח, שהיו מעשיו היחידים של מימשל המתאסלמים הידוע לנו. יורשיו רוששו את הארץ בעושק ובחיסול האריסטוקרטיה האינטלקטואלית והדתית , שמפני השפעתה חששו. מ-1612 הפקירה מרוקו את סודאן לחיל הכיבוש. החיילים נעשו שודדים והפחה הנבחר – מנהיג כנופיה. מ-1612 עד 1660 היו 21 פחוות. מ-1660 עד 1750 – 128. קצתם לא משלו אלא שעות ספורות עד שנרצחו בידי יריביהם. הספרדים נשאו להם נשים סודאניות והתערבו קמעה-קמעה באוכלוסיה. צאצאיהם, ה״זורקים״ (כדורים) (ה״ארמה״) היוו מעין אצולה, שהתנשאה על הכושים טהורי הדם. עד היום הם בולטים בתבונתם, ברוחם הסמכותית והלוחמת, בעושרם ובנקיון בתיהם. הם כוללים נכבדים, צאצאי ה״רומי״ ממראכש, בורגנים, בני הכורעים של פאס, המון העם ומעמד תחתון, המורכב מממזרים. הללו אינם עוסקים אלא במקצוע הסנדלרות. טמיעתם באוכלוסיה הכושית גוברת משנה לשנה.

לדברי בני דורו היו הרווחים שהפיק אל-מנצור מסודאן גדולים. אל-איפראני טוען, כי קיבל אבקת זהב רבה כל-כך, ״שלא שילם עוד לפקידיו אלא במתכת טהורה ובדינרים כבדים.״ 1400 פטישים שימשו יום-יום לטביעת מטבעותיו של השולטן. האנגלי לורנס מדוק, שליח חברה מסחרית במראבש, ראה בבואן של שלושים פרדות טעונות זהב. הדוקאטים המרוקנים נחשבו מאד בעיני הסוחרים האנגלים, שניסו לייצאם במירמה, בגלל טיבם המעולה. אולם ייתכן שאל-מנצור היה מעוניין להוליך שולל את המרוקנים ואת הזרים כאחת בדבר שיעור משאביו. הפולשים לא יכלו מעולם לנצל במישרין את מכרות הזהב של סודאן, המרוחקים יותר מדי מגאו. הזהב שקיבל השולטן בא, בראשונה, מהחרמות שנעשו אצל נכבדי טימבוקטו, ולאחר מכן – מעיסקות שנוהלו על-ידי ״שליחי המלך״, הממונים על ניצול מכרות המלח של תאודני. ייתכן כי עושרה האגדי של סודאן לא הגיע מעולם לכדי ערכם של דמי הכופר הפורטוגליים, שהעניקו לאל-מנצור את כינויו ״הזהוב״. תוצאה ודאית יותר של כיבוש סונגואה וטימבוקטו היתה הרס הסחר הסודאני, שקיעתה האינטלקטואלית של טימבוקטו ונסיגת האיסלאם בניזיר התיכון -תהליך שנשלם רק בשלהי הכלאה הי״ח, בהשפעת הטוקולרים.

חוץ ממטעני הזהב קיבל הסולטן שיירות של עבדים ושפחות. קרוב לוודאי כי גייס כושים לצבאו וכי הדבר השפיע על מולאי אסמאעיל להקים חיל משמר כושי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אפריל 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר