ש"ס דליטא -השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו- יעקב לופו

ישיבות באירופה, בארצות־הברית ובישראל קלטו תלמידים ממרוקו שמרביתם כאמור לא התכוונו כלל לחזור ולהורות במוסדותיהם. סיפור חייו של הרב יהודה אלקיים, שהיה מנהל הסמינר לבנות ״בית יעקב״ בטנג׳יר בשנת 1957, ולימים נשיא רשת ״אוצר התורה״ בצרפת, הוא דוגמה אופיינית לכך.
הרב יהודה אלקיים נולד בקזבלנקה בשנת.1928 בשנת 1951, כשלמד בפאריז הנדסת חשמל, התוודע לרב קלמנוביץ שביקר בה. הוא הצטרף לעולם הישיבות, והחל ללמוד בישיבת גייטסהד שבצפון אנגליה, בשנים 1957-1951, והיה לתלמיד חכם בעל מוניטין. בישיבה בגייטסהד למדו תלמידים נוספים ממרוקו והיא זכתה לכינוי ״המושבה הצרפתית״. תלמידים אלה שלטו היטב בשפה הצרפתית והיו בעלי השכלה אקדמית. בשנת 1953 הקים הרב וולטנר את קריית החינוך בטנג׳יר והזמין את אברכי גייטסהד לקחת חלק במשימה החינוכית כרבנים וכמורים. התלמידים דחו את הצעותיו משום שביקשו להקדיש עצמם ללימודים בישיבה ולא לעסוק בהוראה. הרב רפאל ברוך טולדנו, רבה הראשי של מקנאס, ביקר באותה עת בגייטסהד, נפגש עם האברכים וניסה לשכנעם לשוב למרוקו. הוא הסביר שבסירובם הם זונחים את אחיהם במרוקו ועל ידי כך מסכנים את שלומם ומפקירים אותם להתבוללות ושמד. הרב אלקיים התרצה להפסיק את לימודיו, לחזור למרוקו ולמלא בה תפקיד חינוכי, רק לאחר שהתייעץ עם הרב הידוע יצחק זאב סולובייצ׳יק (״הבריסקער רב״) שביקר בישיבה ונתן את ברכתו למעשה. הרב אלקיים היה אפוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.
הלחץ והבהילות שנגרמו על ידי הרב קלמנוביץ במהלך העברת התלמידים לארצות־הברית, עוררו תכונה רבה בקהילה. הרב עבו כתב לרב קלמנוביץ שהוא חושש מהתערבות השלטונות ומהאפשרות שייאסר. ייתכן שבגלל הבהילות שבתוכה פעלו עברו על החוק בהסדרי הוויזות ובביקורת הגבולות.
מערכת היחסים בין הרב קלמנוביץ לרב עבו התנהלה בסגנון המדגיש את הדומיננטיות של זה הראשון תוך הפעלת האוטוריטה הרבנית שלו. סגנון זה אפיין גם את מערכת היחסים בין קלמנוביץ לבין יתר המנהיגים הדתיים בקהילה המקומית. הרב לא נמנע מלהפעיל את האוטוריטה הרבנית שלו על מנת להגיע להחלטות בתחום החינוך שיהיו על פי רוחו, גם כשהיה בדעת מיעוט. במובן זה הרב עבו היה עושה דברו של הרב קלמנוביץ. בספר זכרונותיו כותב הרב קלמנוביץ: ״כידוע לקחתי את האברך הר״ר רפאל עבו שליט״א מטבריא והשארתיו שמה להמשיך את עבודת הקודש…״ ואילו הרב עבו מספר, כאמור, במכתביו שלא פעם גער בו הרב קלמנוביץ על כך שאינו משתדל מספיק בעניין העברות התלמידים. באחד המכתבים ששלח לרב עזרא עטיה (קרוב משפחתו) הוא כותב: ״נאלץ הנני להישאר כאן בחג המצות לפי הוראות אמריקה כי אם אסע יתקלקל כל מה שעשיתי…״
מחליפת המכתבים בין הרבנים ברור לחלוטין, שנוסף להקמת רשת ״אוצר התורה״ במרוקו הוטל על הרב רפאל עבו לאתר את בני התורה הכישרוניים ביותר ולשלחם ללימודי חוץ בישיבות מחוץ למרוקו.
ממכתב שכתב הרב עבו ליוסף שמאע, סגנו של יצחק שלום מייסד ״אוצר התורה״, נראה שהוא מתגאה בתפקידו כמגייס בחורים לישיבות הליטאיות ולא עושה זאת מתוך ״כפייה״: שמי הולך טוב מהתחלת מרוקו עד סופה וכולם אוהבים אותי חוץ ממנהלי האליאנץ ואלה שונאים מחמת קנאה… והשם יודע שאין כוונתי להתגאות רק לכבוד התורה ולומדיה, שאינני רק חניך אלא למדתי בישיבות גדולות של אשכנזים ויודע איך מנהלים ישיבות, ועבדתי בזה ויש לי תעודות רבנות מרבנים גדולים אשכנזים וספרדים… ואם יש ספרדי הלומד בישיבות אשכנזים נזקף על חשבוני… גאוותו של הרב עבו היתה נעוצה בהערכה הרבה שרחש ללימודים בישיבות האשכנזיות הליטאיות. הוא היה חניך ובוגר שלהן ואמון על שיטות עבודתן. נטייה זו של הרב עבו מאפיינת רבים מהרבנים הספרדים/ מזרחים בעולם התורה הליטאי. למרות שחשו על בשרם את האפוטרופסות וההתנשאות האשכנזית לא חדלו מלהעריץ את עולם התורה ועולם הישיבות האשכנזי, ושאפו להשתייך אליו ולהיות חלק ממנו.