יהודי מרוקו בישראל ובעולם-רוברט אסרף

יהדות מרוקו-רוברט אסרף

הקהילה היהודית של סאפי, שנותרה שמרנית ביותר, למרות פתיחותה לעולם החיצון בעקבות עיסוקי המסחר, הייתה עדה לכך שאחד מחבריה, מאיר בר ששת, ייסד את אגודת ״אהבת ציון״, בעלת אידיאולוגיה דתית בעיקרה, כפי שמוכיח המכתב שכתב בר ששת להרצל, בעברית נמלצת:

"יברכך אלוהים מציון וראה בטוב ירושלים! אף כי עירנו עדיין רחוקה מכל פרוייקט חברתי גראנדיוזי, ומכל רעיון מלהיב, ואף כי המצב הרוחני של תושביה שפל ביותר, הרעיון הציוני פועם בכל כוח בלבותיהם של רבים מאיתנו, הודות לקריאה בעיתונים "המליץ" ו״היהודי", ולא הניח לנו, עד אשר החלטנו להקים לנו אגודה אשר אותה קראנו בשם"אהבת ציון". לבנו אכן מתרחב עם הנחת אבן הפינה הזאת, אולם אנו רחוקים מן המטרה, ולעיוורים דמינו המגששים ליד חומה גבוהה, יען כי אין לנו שום רעיון ברור, ושום ידיעה מדויקה לגבי מהות הציונות. אין בידינו כל ספר שיוכל לסבר את אוזננו באשר לרעיונותיה. מילאנו את חובתנו ונרשמנו לשקל הקדוש, אולם קשה לנו להאמין שהציונות נבראה רק כדי להכריז על השקל, וכי התשלום השנתי של דמי החבר של השקל מספיקים, הם לבדם, כדי להתגנדר בכותרת האצילית של "ציוני", וכדי לכבוש לנו מקום בקרב הציונים ונושאי דגל האומה האציליים. לעניות דעתנו, הרעיון הציוני צריך לכלול גם תוכנית אצילית ומרוממת נפש עבור חיי עמנו. לכן אנו מעזים ומבקשים שתשכיל את מזכירנו, ותיידע אותנו בכל אשר עלינו לדעת לגבי הציונות, וכן שתשלח לנו את ספרך, "מדינת היהודים" בגירסתו העברית, וכן כל תעודות בעברית שיש בהן כדי להסביר לנו את דבר הציונות.״

הגם שהתנועה הייתה מוגבלת בתחילה לערי החוף, הרי בשנים הבאות כבשה את פנים הארץ, ותוך כך איבדה את אופיה המדיני. עצם הזכרת ציון הספיקה כדי לגייס לתנועה חברים, ואפילו מבין אלו שלא היה להם מושג ברור לגמרי לגבי האידיאולוגיה הציונית. דבר זה ניתן להסיק מן המכתב המרגש שכתב חבר ב״חיבת ציון״ במקנס, הרב הראשי למרוקו לעתיד, יהושע ברדוגו, למנהיגי הארגון הציוני, מכתב שבו ביקש הבהרות לגבי מטרות התנועה:

"לאחראים ולמנהיגים של המרכז הציוני בקלן!

ברכת שלום לכל אחינו אוהבי ציון!

אדונים יקרים, המזהירים כזוהר האיזמרגד!

מכתבכם המלא רגשות חיבה ואהבה, הגיע אלינו, ושמחנו בו מאוד.

אחים מקסימים, היו בטוחים שאנו מגוייסים על מנת להפיץ את הרעיון הציוני בקרב בני דתנו במאגרב.

אהה! כמה נעים הצליל של המילה הזאת בפינו! הלוואי שכל עם ישראל יידע לב אחד ודעה אחת, לאהוב ולהאדיר את האידיאל הנעלה הזה! וזה אשר שם מבטחו באלוהי הנצח, וטורח למען אדמתנו הקדושה, למען ציון, אהבתנו הרוחנית הגדולה ביותר, לא יתאכזב, אם ירצה השם!

וכעת, אחים, נבקשכם לשלוח לנו ספרים העוסקים בציונות, משום ששמענו שישנם כאלה, אבל עדיין לא ראינו כמותם."

הנהגת הפרוטקטוראטים, הצרפתי והמזרחי, ב-1912, ופרוץ מלחמת העולם הראשונה קטעו באיבה את הפעילות של הקבוצות הציוניות המרוקניות הראשונות, פעילות שהרשויות השריפיות כלל לא היו מודעות לה. ההיבט הדתי במהותו של הציונות הזאת, הסיר ממנה כל מיתאר חתרני ומהפכני שיכול היה להיות לה במרכז אירופה ובמזרחה, ותרם בכך לעמימותה, עד כדי כך שאחד מן האחראים של ה״אליאנס איזראאליט אוניברסלי׳ [ארגון ״כל ישראל חברים״], מנהל בית הספר שלהם בטאנג׳יר, י״ד צמח,יכול היה לכתוב:

"אני יכול לומר כעת, שאין ציונות במרוקו, מפני שאין כאן אינטלקטואלים. מובן מאליו שכל הדתיים ציונים על פי המסורת, אולם אין להם שום מושג לגבי התנועה הפוליטית הקיימת, ואיש אינו מסוגל להורות להם זאת… לכן, הציונות המרוקנית כיום היא חסרת ערך. היא לא תוכל להפוך לאקטיבית אלא אם יימצא תועמלן פעיל, שיהיה מסוגל ליצור קשר עם הציונות האירופית."

היהדות המרוקנית כלל לא שמעה על ״הצהרת בלפור״ מנובמבר 1917, שבה הממשלה הבריטית הבטיחה להקים, בתום מעשי האיבה, בית לאומי יהודי בפלסטינה. רק יהודי טאנג׳יר התעניינו בדבר, וזאת עד כדי כך שנשיא הקהילה המקומית שלח לעמיתו בקזבלאנקה, את המכתב הבא:

"אני שולח לך כמה עותקים מן ההצהרה שהגנרל אלנבי נשא באוזני תושבי ירושלים. שלחו לי אותם מלונדון, כדי לחלק אותם לבני עמנו. העותקים הללו כתובים באותיות עבריות. אנא חלק אותם לבני עמנו בעירך.״

למשלוח העותקים צירף חוברת, ״בריטניה הגדולה והיהודים״, בה הודגשה התמיכה של אנגליה בעניין היהודי, למן קרומוול ועד לורד באלפור.

יחיא זאגורי, שעבד באותה עת בקונסוליה הצרפתית – זוכה עיטור ״לגיון הכבוד״ משנת 1913, על התנהגותו בעת פלישת הצרפתים ב-1907, אדם המסור כל-כולו לאינטרסים של הפרוטקטוראט, נשיא קהילת קזבלאנקה והמפקח העתידי על המוסדות היהודיים – לא רצה להסתבך בנושא כה עדין, מבלי לבדוק תחילה, מה דעתה של ה״רזידאנס ז׳נראל״ [״הנציגות הכללית״] הצרפתית? וזו לא איחרה לבוא: הפצה של חומר תעמולה מעין זה תביא לתוצאות בלתי-נעימות בעליל.

מעבר לרעיון של החזרת הריבונות היהודית לקדמותה, דבר שעורר בליוטיי התנגדות עזה לציונות בכללותה, ולהתפתחותה במרוקו בפרט, ייצג הדבר את הבעייתיות אשר תנועה שכזאת עלולה להוות לגבי התוכנית הערבית הכוללת של צרפת. הוא כתב זאת לשר החוץ, אשר דגל מצדו בכך שלא להשאיר לבריטים את המונופול לגבי תמיכה בציונות:

"הקייזר, בן-בריתו של הסולטן הטורקי, נתפש כמגן האיסלם. הילידים במרוקו רואים אותנו צפים בערב הסעודית, שם האנגלים דוחקים אותנו הצדה, והצליינים למכה הוכו בתדהמה עקב כך. אבל הסתירות מופיעות בעיקר בפלסטינה, משום שהיוזמה האומללה של אמריקה ובריטניה הגדולה, גרמה לנו להיגרר אחריהם בכל הנוגע לפרשת הציונות, אשר מטרידה מאוד את המוסלמים כאן, ואשר גרמה ליהודים שלנו להרים ראש שלא לצייר, עד כדי כך שאני נאלץ לשמור מהם מרחק הרבה יותר. כל זה חסר פשר עד מאוד. יש לי תחושה מתגברת, שהיתרון הפרו־מוסלמי היחיד שלנו כאן מתגלם בנוכחותי בלבד."

התנגדותו של ליוטיי לציונות הביאה ב־1919 לסירוב מצד ה״רזידאנס״ להרשות את חידוש הפעילות של הסניף הציוני במוגאדור, ״שערי ציון״, סירוב שחזר מספר פעמים. מאחר שהציונים המרוקנים לא יכלו לפעול במקום, פנו לנחום סוקולוב, ראש המשלחת הציונית לקונגרס ורסאי, וביקשו את התערבותו. דבר שהוא עשה ב-24 ביולי 1919, במכתב שכתב לפקיד גבוה בקה ד׳אורסיי, מישבנו של משרד החוץ הצרפתי:

"מזה זמן מה שאני מקבל ידיעות מקהילות יהודיות שונות במרוקו, אשר בהן מיידעים אותי, שאין מתירים להן להקים אגודות ציוניות כרצונן. למיטב הבנתי, סיבות פוליטיות רציניות מנעו מן הגנרל ליוטיי להעניק לקהילות הללו את ההרשאות שהן ביקשו."

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
רשימת הנושאים באתר