יום טוב עסיס-על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית

ספרד – חלק מתרבות ערבפעמים 132

כשכבשו המוסלמים בשנת 711 את רוב רובה של ספרד נוסף חצי האי האיברי לעולם דובר הערבית, ועד מהרה אימצו יהודי ספרד את שפת הכובשים. הערבית הייתה, בצד העברית, שפתם של תלמידי חכמים, והם הרבו להשתמש בה, בעיקר בספרי הגות ואף בספרי הלכה שחיברו בערבית־יהודית, היינו בערבית הכתובה באותיות עבריות. הערבית־היהודית האנדלוסית היו בה יסודות מגרביים. מלבד ספרי ההגות הידועים שנכתבו בערבית־יהודית, נכתבו בשפה הזאת אף חיבורים לא מעטים בתחומים אחרים.

בתחומי הלשון העברית המשיכו המדקדקים והבלשנים באלאנדלוס את מפעלם של רב סעדיה גאון וחכמי מרוקו. גם המשכיל היהודי באלאנדלוס אימץ את כללי האדב, ההשכלה בכל תחומי התרבות על פי הדגם של המשכיל המוסלמי. אמנם מנחם בן סרוק, מראשוני המדקדקים בספרד, כתב את מילונו החשוב ׳מחברת׳ (או ׳ספר פתרונים׳) בעברית בעשותו שימוש בחיבוריו של רב סעדיה גאון, אך רוב המדקדקים בספרד כתבו את חיבוריהם על הלשון העברית בערבית־יהודית. דונש בן לברט, שבא מפאס לקורדובה, מתח בספרו ׳תשובות׳ ביקורת חריפה ביותר על מילונו של מנחם ועל שיטתו הלשונית, וביקר את מנחם בין השאר על שדחה את עקרון ההשוואה בין עברית לערבית. דונש הביא עמו ממרוקו את מסורת הבלשנות ההשוואתית השמית, ומנה ב׳תשובות׳ עשרות מילים בשתי השפות הזהות במשמעותן ובצורתן. דונש הוא גם שהציע לאמץ בשירה העברית את המשקלים הערביים.

זיקת השפה העברית ללשון ערב מובנת מאליה בגלל הקרבה ביניהן, ואין עוררין על כך שלימוד הערבית הוביל מלומדים יהודים בעולם הערבי בכלל ובספרד המוסלמית בפרט ללמוד ממנה את כללי הדקדוק של השפה העברית. בלשנות שמית השוואתית התפתחה במרוקו בטרם הופיעה על אדמת ספרד. יהודה בן קוריש, ששהה רוב חייו בפאס, היה החלוץ בתחום הזה. הוא היה הראשון שהניח את יסודות הבלשנות השמית ההשוואתית. לא חלף זמן רב ומרכז חקר העברית עבר לאלאנדלוס. יהודה חיוג׳, שהיה תלמידו של קוריש, עבר מפאס לספרד והצטרף למרכז החדש הצומח של התרבות הערבית־היהודית באלאנדלוס.

חיוג׳ חיבר את כל חיבוריו על הדקדוק העברי בערבית־יהודית. גם המושגים שהשתמש בהם לתאר את כללי הדקדוק העברי שאולים מערבית. מן המפורסמות שהוא היה הראשון שהציע שלכל מילה בעברית יש שורש תלת־עיצורי." חיוג׳ כתב ארבעה ספרים בדקדוק ׳כתאב אלתנקיט׳(ספר הניקוד), ׳כתאב אלאפעאל ד׳ואת חרוף אללין׳ (ספר אותיות הנוח והמשך), ׳כתאב אלאפעאל ד׳ואת אלמת׳לין׳(ספר פועלי הכפל) י ו׳כתאב אַלְנֻתַף׳(ספר הליקוטים או המריטות). יונה אבן ג׳נאח, שחי במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה, בא לסרגוסה לאחר הגירוש מקורדובה בשנת 1012. בספרו הראשון, ׳כתאב אלמֻסְתַלְחִק׳ (ספר ההשגה), הוא הלך בעקבות חיוג׳ בכל הקשור לשורש השְׁלָשי. חיבורו ׳רִסַאלַת אלתַנְבִּיה׳(איגרת ההערה) הוא תשובתו על הביקורת על ספרו הקודם.

בין המחנות של חיוג׳ ואבן ג׳נאח הייתה מחלוקת חריפה על שורשים שחיוג׳ לא הביא ועל ניתוח צורות שונות, ותשובתו של אבן ג׳נאח למתנגדיו, בחיבורו ׳כתאב אלתסויה׳(ספר התגמול), גרמה למלחמה ספרותית קשה. בראש מחנה המתנגדים לאבן ג׳נאח עמד שמואל אבן נגרילה, הנגיד, שהיה תלמידו של חיוג׳. איגרותיו של הנגיד בפרשה הזאת נקבצו ב׳רסאיל אלרפאק׳ (איגרות החברים).

כל חיבוריו של אבן ג׳נאח בענייני לשון נכתבו בערבית־יהודית. נוסף על אלה שהוזכרו כתב ארבעה חיבורים בתחומי הלשון ובהם הציג את מכלול פרקי הלשון העברית. חיבורו החשוב ביותר, ׳כתאב אלתנקיח׳, הוא ספר הדקדוק הראשון ששרד במלואו ויש לו שני חלקים: הראשון, ׳כתאב אלאצול׳(ספר השורשים), הוא מילון, והשני, ׳כתאב אללֻמע׳(ספר הרקמה), ספר דקדוק. בהקדמתו ל׳ספר הרקמה׳ שיבח אבן גינאח את המוסלמים בני ספרד אשר העריכו את חשיבות ידיעת שפתם, אך ביקר קשות את חכמי דורו הבקיאים בתלמוד על שלהבדיל מקודמיהם חכמי התלמוד, זלזלו בידיעת השפה העברית ולא העריכו את לימודה ׳וחשבוהו מותר שאין צורך לו׳.

בימים ההם שהה בסרגוסה משורר והוגה דעות יהודי בעל שיעור קומה: שלמה אבן גבירול. הוא רכש השכלה בהתאם למקובל באותם ימים בקרב המשכילים ספוגי התרבות הערבית־היהודית. בשירי הקודש יזם אבן גבירול סגנון חדש ותכנים חדשים, פרי ההגות שספג במהלך לימודיו. בשירי החול שלו ניכרת בצורתם ובדרכי הביטוי השפעה רבה של השירה הערבית. לכאורה צפוי היה שאבן גבירול, כיהודים משכילים רבים בני הדורות של פריחת התרבות הערבית, יושפע מהמוזיקה הערבית של תקופתו, כל שכן אם מביאים בחשבון את ההשפעה הרבה של זרמים ערביים מהמזרח על תפיסותיו בתחום ההגות והספרות, וכן את העובדה שבעקבות המשוררים העבריים שקדמו לו בספרד אימץ בשירתו את המשקלים הערביים. הדבר מתבקש גם לנוכח העיסוק של שלושה משוררים שהושפעו ממנו עמוקות, משה אבן עזרא, יהודה הלוי ואברהם אבן עזרא, במוזיקה הערבית. אולם אבן גבירול סבר שהמוזיקה של היהודים בימי קדם הייתה נעלה מזו הערבית, שכנראה הכיר אותה היטב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
רשימת הנושאים באתר