הגדת אגדיר-העיר ושברה-אורנא בזיז

הגדת אגדיר

עוד ענף מעניין ומיוחד שהתפתח בלעדית באגדיר וסביבותיה היה תעשיית שמן הארגן ומוצריו המופקים מעץ הארגן הצומח באזור אגדיר, ליתר דיוק בדרך שבין סאפ׳ לאגדיר, ביער בן כשני מיליון עצים (Les Arganiers) המשתרע על פני שסח בן 850,000 הקטר (הקטר = 10 דונם).

העץ, הנטוע בנופים יבשים וצחיחים שערפלים תדירים אופפים אותם, בינוני בגובהו. עשרה מטרים למרבה. אורך חייו מגיע עד מאתיים שנה. גזע העץ מפותל לרוב ומייצר סוג עץ קשה במיוחד הנקרא "עץ ברזל". משתמשים בו בעיקר להסקה. הוא בעל ענפים קוצניים, הוא פורח בחודשים מאי־יוני, והוא מניב

עד שמונה קילו פרי. פריו קשה הקליפה דומה לפרי הזית, אם כי הוא גדול מעט ומעוגל יותר ממנו. אפשר לדמותו לשסק.

אמנם האדמה של הממשלה, אך הטיפול בעצים מופקד ביד׳ משפחות, חמולות, ומועבר בירושה. הבנים זוכים לשני עצים, והבנות – לאחד. לכל בעלים של חלקה יש עזים שחורות המטפסות על העץ, מעין ״מרעה תלוי". איסור מוחלס חל על העזים של האחד לטפס על העצים של שכנו, בייחוד בזמן פריחת העצים. העזים (גם גמלים מזדמנים) קוטפות את הפרי, אוכלות אותו ופולטות אותו. הצואה נאספת ביד׳ שכיריו של בעלי הבית. הללו חושפים את האגוז שבתוכו טמונים שניים-שלושה גלעינים מעין שקדים, ומהם יופק שמן מיוחד במינו בעל ניחוח וסגולות מרפא נדירים.

נחוצים עשרה קילו פרי בשל ועשר שעות עבודה ברחיים מיוחדות כדי להשיג ליטר אחד של שמן ארגן. השמן הקוסמטי מופק מן הכתית הראשון ללא צלייה, וצבעו בהיר. ניכרות בו תכונות קוסמטיות לשיפור מראה העור (מופק ממנו סבון פנים), לטיפול בגירו״ עור (אגזמה) ולעיבוי השיער. השמן למאכל מופק לאחר ייבוש וצלייה קלה. מרסקים את השקדים לעיסה שחומה. העיסה השמנונית בצבע שוקולד נקראת ״אַמְלוּ״. לאחר המתקתה בדבש ותוספת אגוזים מרוסקים היא ממרח טעים בארוחת הבוקר של הברברים. נהוג להגיש שמן ארגן ודבש לאות הכנסת אורחים.

אני משוכנעת כי חִכַּם של יוצאי אגדיר יתמלא ריר בזכרם את טעמם של סלט העגבניות בשמן ארגן או של פלפלים צלויים או של סרדינים צלויים משוחים בשמן ארגן. מלבד הטעם המיוחד של שמן הארגן, שבו טובלים המרוקנים פת לחם טרי ומתענגים על טעמו, ניכרות בו תכונות רפואיות: הוא ממריץ את מחזור הדם, מפחית את רמת הכולסטרול, מחזק את מערכת החיסון הטבעית של הגוף, ממריץ את התיאבון ומשפר את כוח הגברא.

אגדיר בשנות החמישים.

בהסתערות הכלכלית על אגדיר בשנות החמישים ניסתה אוכלוסייה מעורבת למצוא לעצמה מקום תחת השמש. הרוב היו ילידי המקום – יהודים ומוסלמים. המגזר האירופי בעיר מורכב ברובו הגדול מיוצאי צרפת, מקבוצת פליטים פוליטיים ספרדיים, מפורטוגזים, מיוצא, צבא של הלגיון הזר, מגרמנים, מהונגרים, מתמנים, מרוסים, מבלגים, מאיטלקים וגם מקומץ אנגלים. הכומר הצבאי, האב סורי, שנהיה בינתיים מונסנ״ר סורי, נשאר בעיר שנקשר אליה בעבותות רגשיים. מורח בשם בוסק (BOSC) ואשתו הקימו בית ספר אירופי וגייסו מורים מצרפת הששים לקראת המינוי באגדיר. הכנסייה אף היא הקימה בית ספר קתולי שלימים ״הפך לפנימייה.

הכול מצליחים. ב־1952 מנה ספר הטלפונים של אגדיר כ־1,000 בתי עסק וממחר של 10,000 אירופים וכ־30,000 מרוקנים. בתי מלון, מסעדות, חנויות ומיני בתי מסחר משגשגים. אגדיר היא כעת עיר ואם במרוקו, עם השמחות והצער שלה. הקסבה אינה אלא זיכרון רחוק של זמנים הרואיים. ישש (Yachech), הכפר הקטן מאחורי העיר, בו הוקם בית העלמין. והרי בית עלמין הוא אות לחיים האוחזים באדמה כמושב קבע.

על ההתפתחות העירונית מנצח אדריכל צעיר בשם מישל אקושאר Michel Ecochard הוא העניק לעיר החדשה, הבנויה בצורת פרסה ופניה לים, את צביונה המודרני ביותר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר