מסמך עברי על קופת הצדקה של קרקעות העניים מארכיון אלצראף – יוסף טובי
מסמך עברי על קופת הצדקה של קרקעות העניים מארכיון אלצראף
יוסף טובי
א. ארכיון אלצראף!
המסמך המשמש נושא למאמר זה מצוי באוסף של כאלפיים וארבע מאות מסמכים, אוסף שהיווה ארכיון מסחרי של משפחת אלצראף בפאס., משפחה זו הייתה עד הדור האחרון מן המשפחות החשובות והנכבדות בקהילה המקומית. כבר שמה מעיד על עושרה, שכן יש להניח ששם זה ניתן לה על שם אחד מאבותיה הקדמונים שהיה צראף, בלשון המקורות העבריים שולחני(חלפן, ובלשון ימינו בנקאי) או טובע מטבעות מטעם השלטון המקומי. יצוין, כי על פי כמה עדויות הנוגעות לקהילת צפרו הייתה מלאכת הטבעת המטבעות (אלטאבע) נקנית על ידי צורפים (צַיַּאגין) יהודים. על פי הידוע גם מקהילות ישראל האחרות קרוב לוודאי, שאותו צראף היה מקורב לשלטונות המוסלמיים בשל עושרו ועיסוקו בכספים. על כל פנים, עיקר הארכיון הוא כאלפיים ומאתיים מסמכים מסחריים הכתובים ערבית באותיות ערביות, והם מתעדים את הפעולות הכלכליות של משפחת אלצראף במשך שלושה דורות, בין השנים 1930-1850 לערך. יתרת מאתיים המסמכים כתובים עברית והם נוגעים לענייניה הפנימיים של הקהילה, לאו דווקא אלו של המשפחה. היות רוב המסמכים כתובים ערבית מעידה בוודאי על כך שהעסקות הכלכליות המתועדות בהן היו בין משפחת אלצראף ובין מוסלמים. יתרה על כן, המסמכים כולם נכתבו בידי סופרי בית הדין השרעי המוסלמי.
האוסף נרכש על ידי בשלמותו בשנת 1997בחנות למכירת עתיקות שבעליה מוסלמים בלב המדינה דהיינו העיר העתיקה של פאס, בלא שהיה להם כל מושג על חשיבות הארכיון. כל המסמכים היו שמורים בארגז עץ מאובק, מונחים ללא סדר, כל אחד מהם מקופל לרוחבו בקיפולים רבים, כשהטקסט הכתוב כלפי פנים. שיטת קיפול זו אמנם משמרת את הכתוב במסמך בתוכו, אבל היא מקשה על זיהויו ועל איתור מסמך מסוים. כדי להתגבר על קושי זה נרשמה תמצית המסמך בערבית יהודית על גבי הקיפול האחרון, הגלוי כלפי חוץ. למרבה הצער קיפול זה הוא הראשון שהיה נתון לשיני הזמן והלחות, ובעיקר לקרני האור. אבל על הרוב לא נקרע ולא בלה קיפול זה, ובמאמץ לא רב אף ניתן לקרוא את הכתוב על גביו. חלק נכבד מן המסמכים היו מאוגדים באגדים ומהודקים בחוט, בין עשרה לעשרים בכל אגד, בוודאי משום שהיה עניינם אחד. בדרך כלל נשמרו המסמכים במצב טוב מאוד וקיפוליהם נפתחו ללא קושי ובלא שייגרם להם נזק כלשהו. רק כעשרים מסמכים היו במצב חסר תקנה, כאשר הקיפולים דבוקים זה לזה מן הלחות ומחלחול הדיו.
לא יכולתי להציל מפי בעלי חנות העתיקות במדינה של פאס, כיצד הגיע אליהם הארכיון. לדבריהם החנות עצמה הייתה בית כנסת קודם צאת היהודים מפאס, אבל לא מצאתי כל סימן לכך. אף המקום רחוק למדי מן המלאח שבפאתי ה״מדינה״, היא העיר העתיקה של פאס (פאס אלבאלי), ומן השכונה היהודית בעיר החדשה (פאס אלג׳דיד או פאם אלעליא) הסמוכה אל המלאח. אפשר כמובן שמשפחות יהודיות מועטות התגוררו מחוץ לתחומי השכונה היהודית. אך ראוי לציין, כי בחנות העתיקות היו לא מעט פריטים יהודיים, בעיקר כלי נחושת שונים המאפיינים את יהודי מרוקו, וכן ספרי דפוס מאוחרים, רובם סידורי תפילה וחומשים שאין להם כל ערך מדעי או מוזאולוגי. נראה לי שהארכיון, אולי בלא המסמכים העבריים שבו, ניטש על ידי בני משפחת אלצראף, אפשר בשגגה ומתוך שכהה, בעזבם את עיר מולדתם לפני עשרות שנים מעטות, ולאחר גלגול כלשהו הגיע עם פריטים יהודיים רבים אחרים אל חנות העתיקות. אף נראה, שהמסמכים העבריים צורפו אל הארכיון הכלכלי של משפחת אלצראף על ידי בעלי החנות. אגב, אלה היו מודעים היטב לכך, כי יהודים מישראל ומארצות אחרות מגלים עניין בחפצים יהודיים.
ממדי הגיליון שעליו כתוב בנסמך הם 25.5/37 ס"ם. והוא גדול בממדיו מכל המסמכים האחרים באוסף יש בו שני מעשי בית דין שעניינם אחד, כפי שיפורט להלן. המסמך הראשון, הכתוב על פני חלקו העליון והמרכזי של הגיליון, הוא העתקה של מסמך מי״ג בכסלו תר״א (1840). האישור על העתקו המדויקת ועל אימות החתומים עליו נעשה בכתב כמה ימים לאחר שהועתק, בכ״ט בטבת תר״ד (ינואר 1844), שכן תאריך המסמך השני הכתוב בחלקו התחתון של הגיליון ושנכתב לאחריו הוא מן השליש הראשון לחודש כסלו תר״ד(דצמבר 1843). המסמך כולו על שני חלקיו יש בו כדי ללמד על מוסד דתי ייחודי שתפקידו היה לפעול למען עניי הקהילה.