השירה בעברית מול השירה בערבית־יהודית במרוקו-יוסף שטרית

השירה בעברית מול השירה בערבית־יהודית במרוקומקדם ומים חלק א

א. מכל האמור עד כה ניתן כבר להבין, שהיצירה, שנדון בה במסגרת מאמר זה, כתובה רובה ככולה בערבית־יהודית של מרוקו על כל הווריאנטים הפונולוגיים, המורפולוגיים והלקסיקאליים של הלהגים העי­רוניים והכפריים השונים, ועל מכלול הרבדים והמישלבים הלשוניים שלהם.׳ אכן, בערבית־יהודית, חוברה במרוקו — או הושרה — יצירה מגוונת ביותר הן בנושאיה והן בטכניקות שלה, שחלקה אנונימית וחלקה לא. מלבד סוגי השירה השונים שהוזכרו כבר יש להזכיר גם את השירה הדתית, המוכיחה והמטיפה לחזרה בתשובה ולחיים על־ פי התורה. תוכחות כאלה נכתבו על־ידי רבנים דגולים, כגון ר׳ רפאל משה אלבאז (1823—1895) ור׳ עמור אביטבול (1780—1854) לפניו, בצפרו, וזאת לצד יצירתם בעברית הן בשירה והן בפרוזה.

ב. לעומת גיוון רב זה הרי השירה והפיוט של יהודי מרוקו שנכתבו בעברית — ובעיקר לאחר בוא המגורשים מספרד ומפורטוגל — מהווים לרוב יצירה אחידה, הסובבת סביב ציר הליטורגיה בבית־ הכנסת או בבית. בשירה בעברית תמצא את כל סממני שירת־הקודש של תור־הזהב בספרד. שירה זאת מקוננת קודם־כול על חורבן בית־המקדש והבית הלאומי, ממררת בבכי על מוראות הגלות, מביעה את הגעגועים העזים לארץ־ישראל ולמקומות הקדושים וגם שרה את התקווה לגאולה קרובה ולביאת־המשיח. בו־בזמן היא מציגה את ערכי היהדות, את הלכותיה ואת מוסדותיה, ולפעמים בצורה דידאקטית ישירה. נושאים חילוניים מובהקים אינם מיוצגים כלל בשירה זו. גם כאשר מדובר בתיאורי נוף, כמו אלה שנמצאו בכמה משיריו של ר׳ דוד בן אהרן חסין מהמאה ה־,18 או אף כשמדובר במעלותיהם של חתן וכלה, של בר־מצוה ועוד, הרי המוטיבים העיקריים הם דתיים יהודיים, וגדולת ה׳ ונפלאותיו או התפילה לגאולה קרובה תופסות ביצירות אלו מקום נרחב. אחרי הפצתה של שירת ר׳ ישראל נג׳ארה, המקובל מצפת מהמאה ה־16, והתפשטותה של תורת האר״י במרוקו חדרו לשירה של יהודי מרוקו גם נושאי הקבלה ותורת הסוד ותפסו אצל משוררים אחדים מקום נכבד.

ג. השירה בעברית של יהודי מרוקו אחרי בוא המגורשים הינה, אם־כן, רובה ככולה דתית־מיסטית, בעוד שהשירה בערבית־יהודית הינה חילונית במהותה. ומאלף הדבר, שכאשר בא המשורר העברי במרוקו לטפל בנושא, שאינו מעורר קונוטאציות דתיות מובהקות, הריהו פונה לרוב לג׳אנר מעניין ביותר מבחינת ההשלכות הסוציו־לשוניות שלו. הכוונה לסוג ה ׳מטרוז ׳ או ה ׳ מטרוג״, היינו ׳שירת ה׳שיזור׳ או ׳הריקמה׳, שירה המשלבת בטכניקות שונות באותה יצירה עברית וערבית־יהודית. דוגמא לשירה זו הינו שיר יין, שכנראה חובר על־ידי שלמה גוזלן במאה השמונה־עשרה או בתחילת התשע־עשרה, ובו קריאה ליהנות מן החיים, להרבות בשתיית ׳יין אדמדם כעין דם/ להרבות בצריכת בשר ׳צבאים, כבשים ומריאים׳ (במקור: ׳גזלאן, כבאש ומעאלף׳) ולהמעיט באכילת בשר רזה. ביצירה זו משולבים הטקסט בעברית והטקסט בערבית־יהודית באותו משפט, כשהאחד משלים את השני בצורה הרמונית.

לעומתו, בשיר מטרוז אחר, המופיע בכתב־יד של קובץ פיוטים הנהוגים בתארודאנת שבעמק הסום בדרום מרוקו,11 ובכתבי יד רבים נוספים, הטקסט בערבית־יהודית הינו חזרה וגם פיתוח של הבית בעברית שקדם לו. מחד־גיסא, חוזר הטקסט בערבית־ יהודית על כל הבית בעברית, ומאידך־גיסא, הוא מפתחו תוך הכנסת שינויים מסויימים בהוראות המצויות בטקסט העברי ושימת דגש על פרט זה או אחר. השיר מתאר מלמד תינוקות עני, אשר אין לו ׳במה לקדם פסח וכל צרכי הגדה׳ והוא אובד־עצות בשל חסרון הכיס שלו, בעוד ההכנות לפסח דוחקות.

בהשוואה לטקסט העברי, הרי הטקסט בערבית־ יהודית הינו ציורי יותר וגם מרגש יותר, ולו רק משום שהמחבר פונה כאן אל החג ׳פסח׳ וקורא לו ׳אדוני פסח׳ (במקור: ׳סידי פסח׳). האנשה זו אינה קיימת בעברית והיא המבטאת כאן את הכבוד והאהבה שרוחש המחבר — והקורא במללאח — לחג החירות והמצות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר