היהודים בעולם האסלאם-ברנרד לואיס
סוג זה של השוואה, נפוץ ככל שיהיה, אינו מועיל ביותר. ייתכן שיש בו מן הסיפוק הרגשי, אולם קיים חוסר הגינות אינטלקטואלית בהשוואה בין התיאוריה של האחת למעשה היומיומי של האחרת. באותה מידה מטעה הוא להשוות את הצד הטוב ביותר של האחת לגרוע ביותר של האחרת. אם נבחר במונחי השוואה לעולם הנוצרי את האינקוויזיציה הספרדית או את מחנות המוות הגרמניים, הרי שקל יהיה להוכיח שכמעט כל חברה אחרת היא סובלנית. משהו בדומה לאושוויץ אינו קיים כלל בהיסטוריה המוסלמית, אולם לא קשה להיזכר בשמותיהם של שליטים או מנהיגים מוסלמיים הראויים להשתוות לקוטון מתר(Cotton Mather) או לטורקוומאדה, ובכך להבליט את הסובלנות הנוצרית.
צורות אחרות, מעודנות יותר, של השוואות לא־הוגנות אפשר להשיג על־ידי עריכת השוואות בין זמנים, מקומות ומצבים שאינם תואמים. לדוגמה, אנו יכולים להשוות חררה ביניימית עם חברה מודרנית, או חברה של מאמינים, שבה הדת היא בעלת חשיבות עמוקה והסובלנות הדתית מעמידה אותה במבחן קשה, עם חברה חילונית, שבה הדת אינה מעוררת עניין רב. שהרי קל להגיע לסובלנות בנושאים שיש לגביהם אדישות, אך הרבה יותר קשה בנושאים הנוגעים לנו עמוקות. מבט חטוף בהגבלות הממשיות של חופש הביטוי בחיים האקדמיים, אפילו בארצות הדמוקרטיה המתקדמות ביותר, ידגים את הנקודה הזאת.
אף־על־פי שהבדלים אחרים תפסו את מקומה של הדת כמקור העיקרי לסכסוכים, ולפיכך גם לדיכוי בחברה המודרנית, השימוש הנפוץ ביותר של המונח ׳סובלנות׳ עדיין בא לציין את העובדה, שדת שלטת מקבלת את נוכחותן של דתות אחרות. בדיקתנו הנוכחית מוגבלת לשאלה אחת: כיצד נהג האסלאם בהיותו בשלטון כלפי דתות אחרות? או ליתר דיוק, כיצד נהגו, בזמנים ובמקומות שונים, אלה אשר ראו עצמם מופקדים v׳' השלטון והחוק המוסלמיים, כלפי נתיניהם הלא־מוסלמים?
האם יחם זה ראוי לכינוי סובלנות – תלוי, כפי שכבר אמרנו, בהגדרת המונחים. אם בסובלנות אנו מתכוונים להעדר הפליה, התשובה היא אחת; אם הכוונה היא להעדר רדיפות, התשובה שונה לגמרי. הפליה התקיימה תמיד, בלתי־פוסקת ואף בלתי נמנעת, טבועה בשיטה ומעוגנת בחוק ובנוהל. רדיפה, כלומר דיכוי אכזרי ופעיל, היתה נדירה ולא אופיינית. יהודים ונוצרים תחת שלטון מוסלמי לא נדרשו בדרך כלל למות על קידוש אמונתם. בניגוד למוסלמים וליהודים בספרד שנכבשה מחדש לנצרות, הם לא אולצו לעתים קרובות לבחור בין גלות, המרת־דת או מוות. הם לא היו כפופים להגבלות חמורות כלשהן בבחירת תחום מושבם או עיסוקם, כפי שהיה מקובל באירופה לפגי העת החדשה. יש יוצאים מן הכלל מעטים לקביעה זאת, אבל הם אינם משפיעים על הדגם הרחב עד לעת החדשה וגם אז רק בשטחים, בתקופות ובמקרים מיוחדים.
האסלאם תואר לעתים קרובות כדת שיוויונית, ובמובנים רבים אומנם כך הדבר. אם נתבונן בשינויים שחולל האסלאם בעת שהופיע במאה השביעית בחצי־האי־ערב, ויותר מזה, אם נשווה את העולם המוסלמי בימי־הביניים עם מבנה הכיתות בהודו שבמזרח או עם זכויות היתר האריסטוקרטיות המבוצרות באירופה הנוצרית שבמערב – אזי האסלאם באמת יצטייר כדת שיוויונית בחברה שיוויונית. על־פי הערך ועל־פי החוק אין הוא מכיר בכיתות ואף לא באריסטוקרטיה. מטבע האדם, ברור ששניהם כפו עצמם לעתים; אולם כאשר זה קורה, הדבר הוא למרות האסלאם ולא כחלק ממנו, ושומרי מסורת ורדיקלים כאחד גינו וחזרו וגינו סטיות מעין אלה כחידושים לא־אסלאמיים או אנטי־אסלאמיים.
ככלל היתה ניידות חברתית גדולה הרבה יותר באסלאם מאשר באירופה הנוצרית או בהודו ההינדית. אולם שיוויון זה במעמד ובהזדמנויות היה מוגבל מכמה בחינות חשובות. המעמד של שותף מלא בקהיליה היה מוגבל לגברים מוסלמים חופשיים. מי שחסרה לו אחת מבין שלוש המידות החיוניות הללו – כלומר העבד, האישה או הכופר – לא זכה לשיוויון. שלושת סוגי אי־השיוויון הבסיסיים – אדון לעומת עבד, גבר לעומת אישה, מאמין לעומת כופר – לא רק שהיו מקובלים אלא הם אף היו מבוססים ומוסדרים בחוק הקדוש. כל שלוש הקבוצות הנחותות נחשבו להכרחיות, או לכל הפחות למועילות, ולכולן נועדו מקומות ותפקידים – גם אם לעתים התעוררו ספקות ביחס לקבוצה השלישית. אף־על־פי שהיתר. הסכמה כללית לגבי הצורך בעבדים ובנשים, התעוררה לפעמים השאלה ביחס לצורך בכופרים. אולם הדעה המקובלת היתה, שהם משמשים מיגוון של תכליות מועילות, בעיקר כלכליות.
הבדל חשוב בין השלושה הוא גורם הבחירה. אישה אינה יכולה לבחור להפוך לגבר. עבד יכול להשתחרר, אבל לפי בבחירת אדוניו, לא לפי בחירתו. גם האישה וגם העבד הם איפוא במצב של נחיתות שלא מרצון, ולגבי האישה מצב זה אף בלתי ניתן לשינוי. אולם נחיתות הכופר היא כולה מרצון, והוא יכול לשים לה קץ בפעולה רצונית פשוטה. ברגע שהוא מאמץ את האסלאם הוא הופך לחבר בעדה השלטת, ומעמד הנחיתות החוקית שלו מתבטל. נכון אומנם שבראשית האסלאם היה קיים הבדל חברתי מסוים בין הערבים המוסלמים, שיסדו את האימפריה, לבין מתאסלמים הלא־ערבים, שהופיעו בין נתיניהם, ושרידי ההבדלים הללו נשתמרו בניסוחי החוק. אולם ככלל, ההבחנות הקדומות הללו נשתכחו, ובמרבית המקומות והזמנים ההבדלים הנראים לעין בין מוסלמים ותיקים לחדשים לא עברו את גבולות הסנוביות החברתית המקובלת. המעמד הנחות שבו נמצא הכופר היה איפוא כולו מרצון; מנקודת ראות מוסלמית אפשר אף לתארו כזדוני. בעיני המוסלמים היו היהודים והנוצרים אנשים, שהוצעה להם האמת האלוהית בצורתה הסופית והמושלמת, בעוד הדתות שלהם היו צורות קודמות, פגומות ועתה אף בטלות שלה, ואילו הם דחו אותה בזדון ובטיפשות.
מבין שלושת קורבנות הנחיתות החברתית היה איפוא הכופר היחיד שנותר נחות מתוך בחירה. מבין השלושה הוא גם היה זה שהעדר זכויותיו היה בסך־הכל הפחות מעיק. בתנאים שווים היה יותר נוח בחברה המוסלמית להיות גבר חופשי כופר מאשר אישה או עבד. ייתכן שבגלל סיבה זאת עצמה הורגש הצורך לכפות או לפחות לסמל כצורה בולטת לעין את המעמד הנחות של הכופר יותר מאשר את זה של האישה או של העבד. לכך עוד נשוב מיד.