דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו
עם אלה שיצאו נשכרים במיוחד מנדיבותו נמנו הנסיכים לבית בראגאנצה. אמרו על הדוכס של בראגאנצה, שבשעת מותו של אלפונסו V היו בבעלותו חמישים ערים וטירות וכשליש מאדמות פורטוגל; ואת העוצמה המדינית והצבאית, שיכול היה לגייס באמצעות העושר הזה, חיזקו העמדות שתפסו שלושת אחיו. אחד מהם, ז׳ואן, המרקיז של מונטמור, היה שר הצבא של הממלכה – כלומר, המפקח על צבא המלכות. לאח אחר, הרוזן של אוֹליוֶנְסָה, הוענק התואר של נגיד הממלכה: והשלישי, אלפונסו, הרוזן של פארו, היה חצרן פעיל ורב השפעה. כנסיכים הללו ראה ז׳ואן את חומסי עושרה וכוחה של המלוכה ואת המכשול הגדול ביותר לשאיפותיו האבסולוטיסטיות. חיסולם של אצילים אלה נעשה יעדו הראשון.
על הסיבות הללו, שהיו כרוכות במדיניותו הכללית, נתווסף גורם אישי חזק, שבגללו היה ז׳ואן להוט במיוחד לפגוע במעמדה של משפחת בראגאנצה. תססו בו איבה אישית עזה ותשוקת נקם שלא באה על סיפוקה, כיוון שהיה נכדו של דון פדרו – העוצר, שנפל קורבן לתככיו של אלפונסו, הדוכס הראשון ומייסדו של בית בראגאנצה. יתר על כן: אמו, שהיתה בתו של פדרו, הורעלה, לפי הדעה שהיתה מקובלת בעם, בפקודתו של אותו דוכס. מילדותו רחש ז׳ואן איבה לבית בראגאנצה. מצפה היה רק לשעת כושר.
מצבה של המדינה אחר מותו של אלפונסו היה נוח לביצוע השינויים שהגה בהם. פצעי התבוסה שנחלה פורטוגל במלחמתה עם קסטיליה עדיין היו טריים; הבריות התרוששו בגלל המיסים הכבדים שהצריכו מלחמותיו החוזרות ונשנות של אלפונסו, והתביעה לתיקונים היתה כללית. ז׳ואן II הופיע כלוחם לזכויות העם, וכך עלה בידו לנקוט אמצעים שכוונו לצמצום כוחם של האצילים על־ידי שלילת זכויותיהם המשפטיות והכלכליות. הוא העמיד את כל מערכות־ המשפט תחת מרותו הישירה של הכתר, וכפה על כל מושלי הערים והעיירות להישבע לו אמונים במישרים. נוסף על כך הוציא ב־15 בדצמבר 1481 צו, שחייב את המחזיקים באדמות ובאחוזות, שהיו שייכות בעבר לכתר, להגיש לבדיקה את המסמכים שעליהם נתבססו זכויותיהם על נכסיהם.
אמצעים אלה, שנשתמעה מהם מהפכה בכל המשטר הפיאודלי, העלו את חמתה של האצולה והחרידוה. בריאיון עם המלך הביע הדוכס של בראגאנצה בלשון ברורה את טענות האצילים נגד פקודתו. בתגובתו נזף בו המלך קשות על שהוא מעז להטיח ביקורת בצו מלכותי. מעולם לא דיברו אל הדוכס של בראגאנצה בלשון כזו; אולם
אחיו, המרקיז של מונטמור, נעלב עוד יותר כשגזר עליו המלך גלות זמנית בשל עבירה של מה בכך. כך גבר המתח בין המלך לנסיכי בראגאנצה, ושני הצדדים התכוננו בזהירות להתמודדות הסופית.
עד מהרה השתקף הסיכסוך בין המלך והאצולה באופן הרה אסון בחייו של אברבנאל. ממדיניותו הכללית, ומן הצורך שלו לקנות את לבו של המון העם, כבר אפשר היה להסיק שז׳ואן II לא ינקוט עמדה פרו־יהודית כל עיקר, אלא יגביל את זכויותיהם של היהודים ויצמצם את השפעתם בארץ. מתוך כמה מן השירים שנתפרסמו בקובץ הפיוטים (ה־Cancioneiro), של המשורר הפורטוגלי גרסיה דה רסנדה, ששירת את ז׳ואן מילדותו, יכולים אנו לעמוד על עוצמת השנאה ליהודים ששררה בחצרו של דואן. אחד מבני משפחת יחיא רבת הכוח, שחש מן הסתם במגמה המדינית החדשה, עזב באותם הימים את הארץ. אך אברבנאל לא מש ממקומו, ועתיד היה לסבול לא רק מחמת יהדותו, אלא גם – וקודם כול – מחמת יחסיו הקרובים עם בני משפחת בראגאנצה.
באווירת המאבק שהתפתחה באותו זמן לא היה ז׳ואן עשוי להאיר לו פנים, אך ככל הנראה הוסיף אברבנאל לשרת את המלך, אם מפני שהדוכס, שעדיין היה בעל השפעה, ביקש ממנו לנהוג כך ואם מפני שהמלך לא היה מוכן לוותר על שירותיו. אברבנאל, מכל מקום, ודאי שרוי היה בימים ההם בדאגה מתמדת. עד מהרה בא יחסו של המלך לאברבנאל לידי ביטוי באיבה שגילו כלפיו כמה מן החצרנים החדשים, שנעשו אנשי סודו ויועציו של ז׳ואן II.