ספר במדבר – פרשת "נשא", וחג מתן תורה. מאת: משה אסולין שמיר.

ספר במדבר – פרשת "נשא", וחג מתן תורה.Asilah

מאת: משה אסולין שמיר.

.                 "נשא את ראש בני גרשון… למשפחתם" (במדבר ד, כב).

        "לצד שבא לומר ענין אחר לבד מהמספר- והוא שינשא וירומם" (רבנו אוה"ח הק').

לשאת את ניצוץ הקדושה שבתוכנו – לראש כל אחד מאתנו.

לאור דברי קודשו ניתן להבין כך: השרש נש"א מלשון לשאת, דבר המבטא נשיאה בעול, ומצד שני זוכה לנשיאות והתקרבות לה' כמו בני קהת שנשאו את הארון עליו נאמר "נושא את נושאיו". כך הנושאים בעול הציבור באמונה, הם זוכים להתעלות, בבחינת "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע {לומדי התורה}- ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם וועד" {המלמדים דרך ה' לרבים} (דניאל יב, ג).

פרשת "נשא" הכוללת 176 פסוקים, היא הפרשה הארוכה בתורה.  כנ"ל פרק קיט בספר תהילים מתוך הכתובים, יש בו 176 פס'. גם מסכת "בבא בתרא" מתוך הגמרא, היא הארוכה בש"ס, וכוללת 176 דפים.

 הקשר הרעיוני בין שלושתם, רמוז בראש כל אחד מהפרקים הנ"ל.

"נשא את ראש". של מי? של "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'" (תהילים, קיט, א), הנוהגים ביושר ב- דיני ממונות, כמובא במשנה הראשונה של מסכת בבא בתרא: שני שותפים בחצר העושים מחיצה בניהם, מחויב כל אחד לתת מחצרו מחצית מרוחב הגדר, וגם לשלם מחצית מהעלות.

מוסר השכל: אתה רוצה שהקב"ה "ישא" וירומם את ראשך כפירוש רבנו אוה"ח הק' הנ"ל, תנהג ביושר בהליכותיך ובמעשיך.

בבניין בו גרנו בעבר, היה מקרה דומה להפליא עם שכן שביקש להקים גדר הפרדה במרפסת משותפת עם שכנו. נוכחתי לדעת עד כמה חכמינו הקדושים ברוח קודשם יכלו לכוון למקרה הדומה לנאמר במשנה: האם השכן פלוני אלמוני יבחר ללכת בדרך "תורת חיים אמת" כפי שנאמר במשנה, או כפי שבחר ללכת בדרך לא דרך…

רבנו "אור החיים" הקדוש אומר שהשימוש בביטוי "נשא" לגבי תפקידם של "בני קהת" ו"בני גרשון", משקף את חשיבות מעמדם במשא כלי המשכן, למרות שגם בניהם יש הבדל. בני קהת נשאו את הכלים הכי מקודשים כמו ארון העדות עליו נאמר "נושא את נושאיו", המנורה ושלחן הפנים וכו'. בני גרשון נשאו את יריעות המשכן ואת קלעי החצר וכו'. לכן נאמר לפני כל אחד מהם דיבור בפני עצמו: "וידבר ה' אל משה". כמו כן, הדיבור "וידבר ה' אל משה" בפרשתנו, בא להבדיל בין גרשון לבין מררי בעניין הקדושה, לכן לא נאמר לגבי מררי "נשא", אלא "תפקוד" (לקמן פס' ט).  ובלשון קודשו: "לצד שבא לומר ענין אחר לבד מהמספר – והוא שינשא וירומם". לכן נאמר לפני כל אחד: "וידבר ה' אל משה". בני מררי לעומת זאת, לא נאמר לגביהם הביטוי "נשא", היות והם נשאו "רק" את קרשי המשכן {הלוואי עלינו}.

בדבריו הקדושים טמון רעיון עמוק אותו משדר לנו הקב"ה, השכם והערב: יהודי יקר, יש בך נשמה קדושה, "נשא" את הניצוץ האלוקי לראשך, ותן לו לנווט את דרכיך במעלות הקדושה. ראשנו מאיר עדיין מהבזקי אורות קבלת מתן התורה, ואל לנו לעמעם את האורות בירידה לעולם העשייה ללא הפעלת מנגנוני הגנה ושליטה ביצר.

על כל יהודי לפעול כ- מלך. הנוטריקון של המלה מלך:

מ – ל – ך:  מ = מוח. ל = לב. ך = כבד. עלינו לתקן ג' דברים: מוח – מחשבה. לב – דיבור. כבד – עשייה.

על המוח לשלוט על הרגשות אותן מסמל הלב, ועל התאוות אותן מסמל הכבד. אחרת, יהיה בבחינת:

 ל –מ – ך = לב, מוח, כבד, המפעיל ראשונה את הלב המסמל את הרגשות, ורק אח"כ את המוח, בדומה לבהמה שכאשר היא רוצה לאכול, היא מורידה את ראשה = המוח למטה, כאשר לבה = רגשות, וכבדה = תאוות, למעלה.

קיימות שלש דרגות בעבודת ה':

קהת – מלשון "הקהה את שיניו". חסיד השולט ביצרו.

גרשון – מלשון לגרש. צדיק הנלחם ביצרו ומגרשו.

מררי  – מלשון מר, בבחינת בינוני הנלחם  מרה ביצרו, אבל מתקשה לגרשו, ונשאר במרירותו.

ה"בן איש חי" כותב בספרו "אדרת אליהו": "לכל אחד יש ניצוץ אור קדוש עליון הנתון בתוככי גופו, ולאדם יש תפקיד גדול בחייו, להעלות את הניצוץ האלוקי הק' שבתוכו, ולקדש את גופו". שנזכה אמן סלה ועד.

"יברכך ה' וישמרך – יאר ה' פניו אליך ויחנך –

      ישא ה' פניו אליך, וישם לך שלום". (במדבר ו כב- כז). 

  • ברכת כהנים לאור ההלכה.
  1. רבנו הרמב"ם כותב: "כה תברכו" – בעמידה. "כה תברכו" – בנשיאת כפיים. "כה תברכו" – בלשון הקדוש. "כה תברכו" – פנים כנגד פנים". (תפילה וברכת כוהנים י"ד הלכה י"א). כאן המקום להדגיש שעל הציבור לפנות לכיוון הכהנים בשעת הברכה – "פנים כנגד פנים", ולא כפי שרבים עושים כשהם פונים לכיוונים אחרים.
  2. מרן השולחן ערוך (סימן קכ"ח סעיף כ"ג) פוסק כרמב"ם: "בשעה שהכוהנים מברכים העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו עומד בתפילה, והעם יכוונו לברכה ויהיו פניהם כנגד פני הכוהנים ולא יסתכלו בהם". במקדש, הכוהנים בירכו את העם בשם המפורש. (חגיגה טז, ע"א), ולכן אסרו להסתכל.
  3. ספר הבהיר (סימן קלה): בזכות נשיאת כפיים מתקיים העולם, היות ובזמן המקדש הברכה נעשתה תיכף לאחר שהוקרב קרבן התמיד בבוקר כשהעולמות מאוחדים, היות וכופרו עוונותיהם של ישראל בעקבות קרבן התמיד. כמו כן, היא נעשית בעשר אצבעות כלפי מעלה דבר הרומז לעשר הספירות בהן תלויה הברכה, וכן לעשרה מאמרות בהם נברא העולם, ועשרת הדברות המעמידות את העולם.
  4. רבנו האברבנאל: "יברכך" – לעובדים.   "יאר" –  ללומדי התורה.    "ישא" – לחיילים יהיה שלום.
  5. רבנו הרמח"ל: הברכה האמצעית "יאר" היא החשובה ביותר, היות והארת פנים חשובה מאוד, ובפרט המאור שבתורה. כדברי הילקוט והרמח"ל. "יאר… ויחונך" –בעקבות האארה, זוכים שהכל מתקבל מתוך חן. אצל רות המואביה נאמר: "ותאמר רות: ואלקטה בשיבולים אחר אשר אמצא חן בעיניו" = אחפש בעל שדה אשר בעיניו חן =  "ויחונך" = בבחינת מתנת חינם. {חכמת החן}.
  • ברכת כהנים בתורת רבנו "אור החיים" הקדוש.

"יברכך ה' וישמרך" = הברכה תהיה  כל כך גדולה "עד שיצטרך ה' לשומרך".

"יאר ה' פניו אליך ויחנך" = "יאיר אור שכינתו על ישראל, ויתן לך חן וחנינה". חן –  כלפי שמיא ואדם.

ישא ה' פניו אליך, וישם לך שלום" = גם אם חטאתם {אבל שבתם בתשובה}, "ישא ה' המבדיל, וישם לך שלום, היפך הפירוד. והמשכיל בתיבת "שלום", ידע כי זה יסוד עולם המחזיק בעליונים ובתחתונים".

רבנו "אור החיים" הקדוש אומר שברכת כוהנים היא מצוות עשה שנצטוו הכוהנים לברך את ישראל בכל יום, דבר שנפסק להלכה (שו"ע, קכח). והוא מדגיש: "ויש בה דבר מלך לקיים הדבר", כלומר, על ידי ברכת כוהנים – השפע נמשך לעליונים ולתחתונים, דבר המעמיד ומקיים את כל העולמות. הוא מסתמך על דברי הזוהר הקדוש (נשא, קמו ע"ב)  האומר שהטעם  שהכוהנים מפרידים את אצבעותיהם בשעת הברכה, כדי שיתברכו עשר הספירות הרמוזות בעשר האצבעות "בגין דיתברכון כתרין קדישין כל חד וחד בלחודוי וכו'".

מרן השולחן ערוך פסק שפושטים ידיהם, וחולקים אצבעותיהם ומכוונים לעשות חמשה אוירים: בין ב' אצבעות לב' אצבעות אויר אחד, ובין אצבע לאגודל, ובין אגודל לאגודל. דעה שניה אומרת שצריך 10 אוירים.  ונהרא נהרא ופשטיה, שאין חלוקת האצבעות מעכבת.

מרן השו"ע גם פוסק שכאשר יש כהן אחד – מקריא הש"ץ מתיבת "יברכך", וכאשר ישנם שני כהנים או יותר, , מתחילים הכהנים לומר "יברכך". הג"ה אומר: "וי"א שגם מילת יברכך, יקרא אותה ש"ץ תחילה". (סימן קכ"ח, יג).

יהודי מרוקו נוהגים כשו"ע, כפי שהביא מרן רבנו שלום משאש זצ"ל (שמ"ש ומגן ח"ד או"ח סימן י"ח אות ג).

  • מנהג כיסוי ידי הכהנים וראשם – מתי החל?

בימינו, הכהנים מכסים את ראשיהם ואת ידיהם בשעת ברכת כהנים.  לאור דברי הגמרא הבאים (מגילה כד ע"ב), עולה, שלא כך נהגו בעבר, וכך דברי הגמרא: כהן שיש בידו מום, לא ישא את כפיו, כדי שהמתפללים לא יסתכלו בידיו. רש"י מבאר ע"פ הגמרא (חגיגה טז ע"א), כי עיניו של המסתכל כהות, מחמת השכינה השורה עליהן.

 רבנו הרשב"א והתוספות במקור הנ"ל מסבירים: ע"י ההסתכלות, המתברכים מסיחים את דעתם מן הברכה.

מהדברים הנ"ל עולה כי בעבר, הכהנים לא כיסו את ידיהם.                 

 מנהג כיסוי הידיים והראש ע"י הכהנים, החל רק לפני מאות שנים, לערך בתקופת מרן הש"ע רבי יוסף קארו. ההלכה הבסיסית כדברי הרמב"ם הקובעת: "בשעה שהכהנים מברכים את העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפילה, והעם יכוונו לברכה ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים – ולא יסתכלו בהם".  (רמב"ם הלכות תפילה יד. וגם הובאו בשו"ע או"ח סימן קכ"ח סעיף ג).

הרמ"א מוסיף: "גם הכהנים לא יסתכלו בידיהם, על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית". הרמ"א מוסיף כי היו מקומות שנהגו הכהנים לכסות את ידיהם.

בעל מור וקציעה (במקור הנ"ל) מוסיף: היות והמקור לא נזכר בגמרא, אין זה  מדרך כבוד שהכהן המברך יליט את פניו בטלית. בעל שלחן ערוך הרב (שם סעיף לו) אומר: נכון יותר שהכהנים יברכו את העם כשידיהם מגולות, ולא יהיה דבר חוצץ בינם לבין העם.

רבי יחיא צאלח – המהרי"ץ מגדולי פוסקי תימן כותב בהערתו לדברי השו"ע סימן קכ"ח: "שמעתי שהקדמונים לא נהגו כן, ובספר "עמודי שמים" כתב שאין מנהג זה נכון, אלא צריך דווקא "פנים כנגד פנים", שניהם מגולים". מנהג תימן כפשט הרמב"ם, ואילו בתקופת המקדש, אכן כיסו פניהם. הוא לומד זאת מייתור המלים: "אמור להם". בימינו, רוב יהודי תימן נוהגים כמו השולחן ערוך והכוהנים מכסים את פניהם.

ברכת כוהנים זכתה לפרשנות רחבה, מקיפה ומעמיקה מכל הברכות. הסיבה לכך, בגלל שבנוסף להיותה מצווה מהתורה, היא גם מופיעה בניסוחה המלא, וכל אדם באשר הוא, רוצה להתברך ובפרט בדורנו, דור בו התברכנו במברכים צדיקים, אבל גם במתחזים רבים העושים "קופה" תוך ניצול לרעה של אנשים במצוקה.

  • ברכת כוהנים בקריאת שמע שעל המיטה:

"ששים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל: כולם אחוזי חרב…" (שיר השירים ג, ז). הפס' הנ"ל אותם אנו קוראים בק"ש על המיטה כסגולה לשמירה, מהווים בעצם 60 אותיות של ברכת כוהנים אותן חרט והציב שלמה המלך כסגולה לשמירה. בפסוק א': – י"ה אותיות, בפס' ב': – הי"ה אותיות, פס' ג: – יה"י אותיות = 60, דבר הרומז לדעת הפרשן המקובל רבנו בחיי שהשם הגדול הוי-ה הנזכר ג' פעמים בברכת כוהנים, שליט בג' זמנים: היה, הווה, יהיה. ג' יודין הפותחות את הברכות: יברכך, יאר, ישא, רומזות ל-60. יוד (במילוי) = 20.  20*3 =60 .בברכת כוהנים, הכהן מברך בשתי ידיו. בכל יד יש יד=14 פרקים * 2 ידיים = 28 = כח = חכ = כח.

כח הפה = ספירת מלכות הפה, רומזת לדוד המלך שזכה לחבר את שירי תהלים מכוח שמירת הלשון. אדם המקפיד לדבר בלשון נקיה זוכה לקבל את השפע האלוקי העובר דרך מערכת הספירות, למלכות = הפה.

בעידן "חבילות הכול כלול" בטלפונים  – כדאי להיזהר בשמירה וספירת הלשון.

ברכת צדיק – "טוב עין הוא יבורך"/יברך.

 רבנו "אור החיים" הק' אומר: ברגע שהאב רוצה לברך את בנו, עליו "לעורר אהבת האב… כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה" כדברי קודשו לגבי יעקב אבינו ששאל את בנו יוסף "מי אלה", בטרם בירך את נכדיו מנשה ואפרים לפני מותו (בראשית מח, ח). 

רבנו רפאל בירדוגו – ראב"ד מכנס: על המתברך להכין עצמו מבחינה רוחנית לפני הברכה כך שיהיה כלי מחזיק ברכה. כאן המקום להזכיר כדוגמא ל"טוב עין הוא יבורך" (משלי כב, ט ) את מו"ר אבי  רבי יוסף "הצדיק" בר עליה, אותו זיכו משמיא לברך יהודים נצרכים שנושעו מברכותיו ללא תמורה, ירושה ממו"ר אביו הסבא קדישא הרב אברהם הי"ד ששימש בקודש כמו"ץ באזור בני מלל שבמרוקו, וממו"ר זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין שזכה לגילוי אליהו הנביא בחול המועד פסח, ואף זכה לקבל ממנו מטבע של ברכה, כך שביתם היה תמיד מבורך. הם זכו ל"טוב עין יבורך", בגלל שהייתה בהם מידת "עין טובה" כלפי כל אדם.

"אראנו נפלאות" –

לרב משה ברנשטיין שליט"א.

 "וישם לך שלום" – נסים ונפלאות בזכות ברכת "שלום".

ברכת השלום "וישם לך שלום", חותמת את ברכת כוהנים אותה קראנו בפרשת "נשא", ובה אנו זוכים להתברך מידי יום ביומו בחזרת הש"צ של תפילת שחרית ע"י הכוהנים.

הגמרא מספרת על  רבן יוחנן בן זכאי שמעולם לא הקדימו אדם באמירת שלום, ואפילו גוי.

הרב משה ברנשטיין מספר שבהיותו נער בר מצווה, ביקש ברכה מרב חשוב בשם הרב שלום. לאחר שהרב בירך אותו שיתעלה בתורה מתוך בריאות איתנה וכו', יעץ לו לקבל עליו מידה טובה בה ינהג במסירות כל ימי חייו, היות וזו שעת עת רצון. גל מידות טובות עלו במוחו. לבסוף, הבזיקה במוחו מידת "הקדמת שלום לכל אדם", בה בחר.

כבר למחרת, התחיל במשימת חייו, לברך כל הנקרא בדרכו באמירת שלום. בהתחלה לא היה קל, אבל לאט לאט התרגל, וחבריו אף כינוהו בתואר "השלום לך".

לאחר שגדל ופרח בישיבה ובכולל, החליט ללמוד דיני שחיטה, וכך הפך במשך השנים למשגיח אחראי על השוחטים בחו"ל, לשם היה יוצא מהארץ למספר חודשים בשנה.

באחת השליחויות בחו"ל, הוא עבד במפעל בשר בנורבגיה. במפעל הועסקו 10,000 פועלים, והיה בו קו יצור לבשר כשר. גם פה במפעל, בהמשך לעבודתו כממונה על השוחטים, המשיך כדרכו בקודש להקדים שלום לכל אדם, ובפרט לשומר המפעל שניצב על משמרתו בשער, אותו ראה בוקר וערב, בכניסתו ביציאתו, חמשה ימים בשבוע.

באחד הערבים לפני סגירת המפעל, השוחט נזכר שצריך לבדוק בהמה אחת שהשוחט הסתפק לגביה. הוא לקח אתו את אחד השוחטים ואחד הפועלים, ונסעו למנהרת הקירור שם אוחסנה הבהמה. הם נכנסו לחדר הקירור הענק כדי להזמין את אותה בהמה דרך המחשב. כאשר גלגלי השיניים החלו לנוע, והבהמה החלה להתקרב אליהם, קרה הלא יאומן: חושך מצרים נחת עליהם ודלת חדר הקירור ננעלה עליהם כאשר הקור העז מכה בהם. צעקותיהם לעזרה עלו בתוהו, ואיש לא שמע אותם, וגם לא יכל לשמוע בגלל אטימות חדר הקירור. הסיכוי שלהם להינצל היה, דרך מציאת מתג האזעקה, אבל ניסיונותיהם לאתרו בחושך, עלו בתוהו.

להלן דבריו של הרב משה: "גיששנו באפלה לאורך הקירות כשהקור מכה בנו, ואנו חשים איך גופנו הולך וקופא. חשתי שאני קרוב לעלפון כל אותה העת, כאשר בנוסף, הסתובבו אנקולי הבשר כשהם חובטים בנו. פרצתי בבכי עז כשאני שולח קריאה ממעמקי הלב לריבונו של עולם שיצילנו ממוות אכזרי שכזה. כשהצצתי על חברי, הבנתי שעלי לומר וידוי ולהיפרד מהעולם כיהודי.

התחלתי לומר את הווידוי ו"שמע ישראל" כשאני חש שגופי הולך ומתקשה, ונכנס למצב קיפאון מוחלט. בשעוני הבחנתי כי 4 שעות חלפו להן, ואנו במקפיא. חלפה לה עוד שעה וכבר אני מרגיש את רגעי האחרונים. פתאום, "ויהי אור" המלווה בצעדים של איש הבא לקראתנו. חברי השוחט, הפועל ואני, איבדנו את ההכרה והתעוררנו רק בבי"ח. בדיעבד התברר שהמציל היה לא אחר מאשר שומר המפעל שגם הזעיק את כוחות ההצלה, וגם דאג מיד להפעיל תנור חימום כדי לנסות לייצב את חום גופנו מכוויות קור איומות, ובעיות רפואיות אחרות.

לאחר שהתאוששנו מעט, קודם כל הודינו לקב"ה על הנס הגדול שעשה לנו. דבר שני, שאלת המיליון – מי הציל אותנו? התברר שזה היה שומר המפעל. כאשר הוא נשאל מדוע בסוף היום הגיע לחדר הקירור במקום ללכת לביתו, הוא ענה: במפעל אני עובד כשומר במשך שנים רבות. רבים מהפועלים חולפים על פני ומתייחסים אלי כאילו אני צל, ורק הרב היהודי מקפיד לברך אותי לשלום המלווה בחיוך מידי יום ביומו, פעמיים ביום – בוקר וערב.

באותו יום לאחר שכל הפועלים עזבו את המפעל, הרגשתי שחסרים לי החיוך וברכת השלום מהרב היהודי. חשבתי לסגור את שער המפעל וללכת הביתה, אבל דמותו של הרב עם החיוך וברכת "הלו", המשיכו להטריד אותי. החלטתי לעשות סיור במפעל, ובפרט ליד חדר הקירור. כאשר התקרבתי, שמעתי לחישות מוזרות, מיד הדלקתי את האור, ופתחתי את הדלת. לעיני נגלו שלושה אנשים שכובים קפואים ללא תנועה ונשימה. מיד הזעקתי את כוחות ההצלה והפעלתי תנור כדי לנסות לייצב את חום גופם, וכך יכולתי להציל אותם.

סיפור ההצלה מזכיר את סיפורו של הלל שלא היה לו כסף כדי לשלם שכר כניסה לבית המדרש. כחלופה, הוא עלה על הגג ונשכב על חלון שהשקיף על בית המדרש כדי שיוכל לשמוע דברי תורה משמעיה ואבטליון עד שקפא. כאשר גילו אותו, מיד הורידו אותו והדליקו תנור בשבת כדי להצילו ממוות.

מסר חשוב: אמירת שלום לכל אדם, לא עולה כסף, אבל מצילה חיים. {מקור: בעל המעשה}

חג השבועות – חג מתן תורה,

"הוא יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם, לעליונים ולתחתונים…

            תכלית הבריאה ותקוותה" ("אוה"ח הק' שמות יט, ב)

דרכים לקבלת אורות התורה בחג מתן תורה, מאת:

 רבנו חיים בן עטר זצ"ל – מחבר הפירוש "אור החיים" הק'.

פרשת במדבר נקראת ברוב השנים, בסמיכות לחג השבועות – חג מתן תורה. אחד ההסברים לכך הוא, להפריד בין הקללות המופיעות בפרשה הקודמת "בחוקתי", לבין חג השבועות. ברובד הפנימי, ניתן לומר שהביטוי בראש הפרשה "במדבר סיני", בא לרמוז לנו שניתן לקבל את התורה רק מתוך ענוה כדברי רבנו "אוה"ח הק': "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה".

השנה {תשע"ה} לפני 3327 שנים, קבלנו כולנו את התורה במעמד הר סיני, וכולנו אמרנו "כאיש אחד ובלב אחד", את המשפט המפורסם: "נעשה ונשמע", שבעקבותיו ירדו 60 ריבוא של מלאכים והכתירו כל אחד מישראל בשני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". כלומר, הגענו לדרגת מעמד המלאכים כדברי רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה, בו משתמשים מלאכי השרת ככתוב: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו –  לשמוע בקול דברו". (שבת פח, ע"א). פירוש הדברים: כמו שייעוד המלאכים הוא בעולם העשייה, כך אצל עם ישראל שהתקרבו לה' עד "שראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן".

  תפילה אנו, שנזכה "לשמוע בקול דבר ה'", ולקיים הלכה למעשה את דברו – דברי אלוקים חיים.

המסר לגבינו: ייעודנו בעולם הוא: לשמור ולעשות את מצוות התורה מתוך אהבה ושמחה בבחינת הכתוב בתהלים: "עבדו את ה' בשמחה..", ולהתרחק  מכל עבירה באשר היא, כך שכמו שאם נבקש מיהודי לאכול חזיר, הוא לא רק יסרב לאכול, אלא יגעל – כך נרגיש כלפי כל עבירה: קלה כחמורה, קטנה כגדולה, במחשבה ובמעשה.

"אורות מתן תורה –

            מתעוררים מחדש בחג השבועות". (האר"י הקדוש).

במשך מ"ט ימי הספירה, מנסים אנו לשחזר מחדש את ההכנות הרוחניות שעשו בני ישראל במדבר, דבר שהוביל אותם למעמד "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" בקבלת התורה, ואף זכו להתקרב למלאכים. גם בימינו, מצווים אנו להאיר את נשמותינו כאבן ספיר דוגמת לוחות הברית שהאירו במעמד הר סיני כסנפירינון, וזאת על ידי תיקון המידות על פי הוראות תורתנו הקדושה "שאותיותיה – ספורות ומזוקקות החצובות ממחצב קדוש" (אוה"ח הק' במדבר ז, א ).

"אמר רבי יצחק: מה שהנביאים עתידים להתנבאות, קיבלו מסיני נבואתם בכל דור ודור" (מדרש רבה, יתרו כח, ד).  המשנה אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון:  בפסח על התבואה , בעצרת {חג השבועות} על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, ובחג הסוכות נידונים על המים". (ראש השנה פרק א, משנה ב)

השל"ה הקדוש אומר שבחג השבועות נידונים על פירות האילן – הרוחניים,  "כי היום הקדוש יומא דדינא". האדם נמשל לעץ החיים ככתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה". פועל יוצא מכך שבחג השבועות יורד אור מופלא ממרום דרכו מקבל כל אחד מאתנו את המינון בלימוד התורה וחידושיה, אותם ילמד ויחדש כל השנה. כל זאת בהתאם להכנות הרוחניות שעשה בנידון במשך שבעה שבועות של ימי הספירה. כנ"ל לפני ראש השנה. ישנם שבעה שבועות המתחילות אחרי ט' באב, ונמשכות עד א' בתשרי בהם האדם מתכונן ליום הדין בכל הקשור לגופו: מזונות, חכמה, בריאות וכו', כך גם בחג השבועות, אנו נידונים על החלק הרוחני שבנו, הלא היא הנשמה הזכה והטהורה.

ה-"שפת אמת" אומר: "בימים אלה אחר יציאת מצרים בהם נמשכו בני ישראל אחר הקב"ה במדבר , כדכתיב: "זכרתי לך חסד נעוריך" –  נשארה זכירה בשמים לדורות הבאים, בהם יש התעוררות בנשמות בני ישראל להתבטל אליו, לכן נאמר "וספרתם לכם", כי הזמן מוכשר לכך… בכל שנה ושנה".

כאז, בו בני ישראל התכוננו היטב לקבלת התורה בבחינת "והיו נכונים ליום השלישי" (שמות יט, יא) וספרו את הימים יום יום מתוך ציפייה וכמיהה למעמד הנורא, כך בימינו, ע"י הספירה ותיקון המידות, ובעיקר התעצמות בלימוד התורה, נזכה בעזהי"ת  לקבל מנה אחת אפיים של הארה רוחנית חדשה בחג השבועות בבחינת "והקרבתם מנחה חדשה לה'" = התורה צריכה להיות כחדשה בכל יום כאילו היום ניתנה מסיני". (כלי יקר, אמור כג, טז).

 האר"י הקדוש  מסביר את הכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" (מגילת אסתר). "נזכרים" = קיום מצוות החג. "נעשים" = נעשים מחדש ברוחניות, ומתעוררים כל הניסים מחדש בכל שנה…

כלת מתן תורה  ובני ישראל –

מה לקחנו מחג השבועות?

 – "לך אמור להם, שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כז)

חכם גבריאל החליט לקחת את בנו הקטן נתנאל לחתונה. כדרכם של ילדים השואלים על כל דבר שונה הניצב בדרכם, הוא מאוד התפעל משמלת הכלה הנוצצת בלובנה וביופיה, כאשר הכלה יושבת על כיסא מלכות.

ילד השעשועים נתנאל, שואל את מו"ר אביו: יש לנו כלה. איך מזהים את החתן, הרי כל הגברים לבושים אותו דבר? האב ענה: בני – מי שיקח את הכלה בסוף הערב לביתו – זה החתן.

הנמשל: בשבועות קבלנו את כלת התורה. בואו ניקח אותה הביתה ככתוב בסוף מעמד קבלת התורה ב-ויתחנן:  "לך אמור להם – שובו לכם לאהליכם" = שובו הביתה לאוהלה של תורה, עם עשרת הדברות אותן קבלתם.

ועוד יותר: תחילת קבלת התורה – מתחילה בבית עם האשה, כאשר בני אדם לא רואים אותו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר