הקדושים וקבריהם-יששכר בן עמי

ר׳ אברהם אוחיון(אימין תאנות)

• נמסר לי על־ידי ר׳ דוד סוסאן בעת ביקורי בקזבלנקה במאי 1981. הוא אחראי כ־ום על קברו של ר׳ דוד ומשה במרוקו ומכיר היטב קברים קדושים רבים.

ר׳ אברהם אזולאי(מראכש)

לפי בן ־נאיים, הרב נפטר אחרי 1735 והוא מביא מסורת מפי יהודי מראכש המאשרים שהוא נפטר ב־1741. הרב אזולאי עסק בקבלה וידועים פירושיו על ספר הזוהר. היה כותב קמיעות לחולים והיה מלומד בניסים.

• ״הרב אזולאי והתלמידים שלו. ליד קברו יש עץ גדול שצלו הגדול מכסה את המציבה. אני זוכרת שנשים יהודיות נהגו להשתטח על קבר זה והיו תולות, כן תלו, היו קורעות. היו תולות בחתיכות בדים את כל המחלות מהן סבלו על העץ הזה, כדי שתקבלנה תשובה מהצדיקים״.

• סיפרה גב׳ חנינא א׳ (מראכש).

13 ר׳ אברהם אזולאי(איגיניסאין)

מכונה גם מול אִימִיתְכּ. ההילולה שלו נערכת בחודש אלול. לפי המסורת מוצאו מארץ־ ישראל והוא מזרעו של החיד״א.

• ״באיזור בו קבור ר׳ אברהם אזולאי יש הרבה עצי חרובים וכן ״דום״ – עץ תמר – הערבים נהגו לקטוף אותו ולעשות סלים, אבל אף מוסלמי לא יכול היה לנגוע באלה שצמחו ליד הקבר של הקדוש, שם היו אנשים מדליקים נרות, והנרות נשארים דולקים. פעם אחת, מוסלמי בזמן מלחמת העולם השנייה, קטף את הדום והביאו הביתה. בערב התחיל לרעוד ולצעוק. הביאו את ה״טולבה״ – כך נקראים התלמידים הלומדים במדרשה דתית אצל המוסלמים – ולא יכלו לעשות לו שום דבר כדי להקל עליו. הוא צעק ואמר שהוא מקבל מכות. הם לא ראו. בחצות הלילה היה צועק. בא הקדוש ר׳ אברהם אזולאי [בחלום] ואמר לו: אתה יודע מי אני ? ענה: מי אתה ? אמר לו: אני פלוני. היו קוראים לקדוש הזה מול אימיתכ. אז המוסלמי ביקש רחמים מהקדוש. אמר לו הקדוש: למה קטפת את ה״דום״ מן המקום ? כל האנשים נמנעים מלעשות זאת, ואף אחד לא שם ידו בדום ואתה העזת? אמר לו הקדוש: שמע ממני מלה אחת. אתה תחזיר את הדום למקומו ואתה תלך לפלוני בן פלוני. תן לו שחיטה ותן לו כל מה שיבקש ממך. אם אתה תעשה זאת, מה טוב, ולא, אני אחסל אותך.

הקדוש רצה להראות דרך המקרה הזה את מעשיו בכל העולם, ואפילו ביקש הקדוש שהמוסלמי ימסור לכל האנשים את מה שקרה. ענה בסדר, אני מבקש סליחה מאלוהים. הקדוש שלח את המוסלמי אלי כי אני הייתי הפקיד של הקדוש. הייתי עורך שם הילולה וסעודות מדי שנה בשנה, בליל ראש חודש אלול. כך מסרו לנו הראשונים לעשות, שבראש חודש אלול יש להכין סעודה והילולה לקדוש. למחרת, הגעתי מבית־הכנסת, באתי לחדר ומצאתי את המוסלמי ליד הבית עם חמורו. הביא בצד אחד של האוכף את השק של הדום ובצד השני כבש. דפק [בדלת], אשתי יצאה.

שאל איפה פלוני? ענתה שאני בבית הכנסת. חיכה עד שהגעתי הביתה. נכנס. שם את ידיו מאחורי גבו – זוהי תנועה אופיינית לכל אלה שבאים לבקש מחילה מהקדוש – והתחיל לבקש רחמים. סיפר לי, והשאיר לי את השק בבית. אמרתי לו: לא ! ספר לי מה קרה לך? הוא סיפר את כל מה שקרה לו ומסר שהקדוש שלח אותו אלי כדי שאעשה ״מערוף״. – כוסכוס. מאכל שמכינים לאכילה במקום הקדוש –  אמרתי לו שצריך להביא ארבעים ק״ג חיטה, ארבעה ליטר שמן כדי לבשל, ועשרה בקבוקי מחייא. המוסלמי אמר שזה הרבה. עניתי לו שזה לא הרבה, ושזה לא יספיק להם, כי כל יהודי המלאח יצטרכו לאכול את המאערוף, ושאני לא ביקשתי ממנו מאומה. אמר טוב. הנה החיטה. אבל קנה את המחייא, וביום רביעי לאחר השוק אביא לך את הכסף. הסכמתי.

הביא לי חיטה. ייבשנו אותה. באו יהודיות ורחצו את החיטה. טחנו אותה. דחיתי את הסעודה מיום חמישי ליום ששי. בקשתי שיחזיר את השק של הדום למקומו, ליד הקדוש. השק הזה נשאר שם עד היום בו עלינו ארצה. אף אחד לא יכול לשים את ידו. המוסלמי סיפר את כל מה שקרה לכל מוסלמי המקום. ביום הסעודה בא בעצמו. הזמנתי אותו שיבוא. נתתי לו לחם עם שמן. אכל את זה בבית־הקברות והלך. שכחתי לספר לך שביום השני גם קרה לו מה שקרה לו בלילה הקודם אבל עם פחות כאבים. המוסלמי אמר לקדוש שהביא [את הדברים]. הקדוש ענה: לא הבאת את הכל. לא השלמת, עליך להשלים. ולכן בא להשלים. זה קרה בימי״.