הד'ימים -בני חסות-יהודים ונוצרים בצל האסלאם

הדימים

האופי הערבי של הארץ טבוע בעצם חוקיו של הג׳האד: הואיל והכיבוש עשאָה פַיְאְ (ז.א. ״לקוחה מעם כופר״), חייבת היא להישאר בתוך דאר אל־אסלאם. מדינת־ישראל הוקמה על אדמת פַיְאְ זו, וממילא הריהי בלתי־חוקית.

לענין זה כדאי לצטט מהכרזתו של אחמד בן־בלה:

אני ערבי, ופלשתינה נוגעת לא רק לפלשתינאים אלא לכל הערבים. אפילו ישלימו הערבים בסופו של דבר מאונס עם פתרון כלשהו, לעולם לא ישלימו עם קיומה של מדינת־ישראל.

אמירתו זו של אלג׳ירי, שהתגורר בפאריז, באשר לזכותו כערבי בישראל מבוססת על הממד האימפריאליסטי של הג׳האד והשליטה הערבית על כל הארצות שנכבשו במלחמה מעמים לא־מוסלמים והוכללו בזמן מן הזמנים בדאר אל־אסלאם.

הואיל וספרד, יוון, מדינות הבלקאנים וארמניה אף הן היו פעם שטחי פַיְאְ, הרי על־פי אותו הגיון אף הן יש לראות בהן ישויות בלתי־חוקיות. אם נניח לישראל, מגלה הצהרה זו את הדבקות באידיאולוגיה המחייבת מלחמת־תמיד נגד דאר אל־חרב כולו, שגזרה עליו להיעשות אדמת פַיְאְ

עמדת אש״ף בענין האופי ה״ערבי״ המובהק של לבנון עולה בקנה אחד עם תפיסה זו.

 ב־30 בנובמבר 1975 הכריז ערפאת בדמשק:

מלחמת־האזרחים בלבנון לא תמה ושפיכות־הדמים תימשך. בלבנון אנו נלחמים להצלת אפייה הערבי של הארץ. בשם המהפכה הפלשתינאית והתנועה הלבנונית הלאומית והמתקדמת אני מכריז שכל שעל של אדמה ערבית יישאר ערבי ושלבנון תישאר ערבית.

אבו־איאד (סגנו של ערפאת) דיבר מפורשות עוד יותר ב־1976:

בארץ הזאת אנו מקבלים רק את צבא־לבנון הערבי… הדרך לפלשתינה עוברת את לבנון… היא עוברת את עינטורא ועיון־סמעאן [מעוזים נוצריים] והיא חייבת להגיע לג׳וניה [מרכזם של הנוצרים].

אסטרטגיה כלל־עולמית זו של ג׳האד היא שהעניקה לסיכסוך הישראלי־הערבי המקומי את הממד הכלל־עולמי שלו, שהרי אין ישראל אלא נקודת־מוקד לדאר אל־חרב. הסתעפויותיו של הסיכסוך סייעו לחורבנה של לבנון. הטרור, שלכתחילה כוון נגד ישראל, הגיע אל המערב, ובתמיכתן של ברה״ם וקבוצות ניאו־נאציות מקומיות הפך שם להיות רשת בינלאומית כבירה החותרת תחת אשיות הדמוקרטיה. פעולות־טרור חסרות־הבחנה נגד אזרחים ישראלים פשטו לאירופה ומעבר לה, והפילו קרבנות יותר ויותר בקרב אזרחים ״חַרְבִּים״, בעוד מנהיגיה של חזית הג׳האד ממציאים נשק וחסות לפידאיון ושיכירי־חרב.

הג׳האד נגד ישראל הצמיח מסע־אדירים של אמצעי־תגמול כלכליים, איומים וסחטנות נגד המערב, שהושפל ונאלץ להסתבך בעל כרחו בסיכסוך לא־לו. כך התפתחו בארצות המערב טרור קנאי, סחטנות מתמדת וחיסול חשבונות פניס־כנופיתיים — שכולם מיובאים ממשטרים רודניים ואינם מתיישבים עם המוסדות הדמוקרטיים — והעמידו בסכנה את חופש־הביטוי. עתה כמקודם, מקומה הבולט של ישראל באסטרטגיה העולמית של הג׳האד יש בו כדי לשמש אות־אזהרה. כפי שהוטעם בפרק הראשון, נתפס גורל היהודים בחצי־האי ערב כאב־טיפוס למחוקקים וחכמי־דין מאוחרים יותר ביחסיהם עם שאר לאומים. אם לא תיגנז האידיאולוגיה של הג׳האד, עלול הקו שנוקטים הערבים כיום כלפי ישראל להיעשות נורמה לגבי אומות אחרות. כנגד זה עלה בידי ממשלות או עמים מוסלמיים שהסתלקו מן הגיהאד לכונן יחסים עם ישראל ושאר לאומים. הצטרפותו של סאדאת למדיניות כוללת זו של פתיחות, של שינוי תוך כדי דינאמיקה של שלום, היא שהיתה המניע לרציחתו על־ידי קבוצת מוסלמים אדוקים שאכן התקראה בשם ג׳האד.

תעודות

דברי משפטנים

  1. ג׳ האד

הג׳האד הוא מצוה שקיומה על־ידי אחדים יש בו כדי לפטור ממנה אחרים. אנו [המאלכּיים, אחת מארבע האסכולות בהלכה המוסלמית — המתרגם] גורסים כי מוטב לא לפתוח בפעולות־איבה עם האויב קודם שייקרא לקבל עליו את דת אללה, אלא אם כן הקדים האויב ותקף תחילה. הברירה לפניהם לקבל את דין האסלאם או לשלם את מס־הגולגולת (ג׳זיה), ואם אין — תוכרז עליהם מלחמה. את הג׳זיה אפשר לקבל מהם רק אם הם מחזיקים בשטח־ארץ שנוכל לאכוף עליו את חוקינו. אם אין לאל־ידינו להשיגם, אין לקבל מהם את הג׳זיה אלא אם כן יבואו אל תוך שטחנו. ואם אין — נילחם בהם. חטא גדול הוא לברוח מפני האויב אם שווה הוא למוסלמים במספרו או פחות מהם, אך אין איסור על כך אם רב הוא מהם. חובה היא להילחם באויב בראשות כל מנהיג, בין שהוא ירא־שמיים ובין שהוא חוטא. אין איסור על הריגת לא־ערבים שנלקחו בשבי, אך אין להמית איש לאחר שניתן לו אמאן(חסות). אין להפר הבטחות שניתנו להם. אין להמית נשים וטף, ויש להימנע מהריגת נזירים ורבנים, אלא אם כן לקחו חלק בקרב. גם נשים מותר להמית אם לקחו חלק בקרב. אמאן שנתן הדל במוסלמים חובה על [מוסלמים] אחרים לקיימו. גם נשים ועולי־ימים רשאים לתת אמאן אם משמעותו נהירה להם. אולם דעה אחרת גורסת כי יש לו תוקף רק אם אישרו האמאם. האמאם ישאיר לו חמישית מן השלל שלקחו המוסלמים במהלך המלחמה ואת ארבע החמישיות הנותרות יחלק בין אנשי־הצבא. מוטב שתיערך החלוקה על אדמת האויב.

אבן אבי זייד אל־קירוואני(נפי 966), אל־רסאלה, עמי 163

בקרב עדת המוסלמים מלחמת־המצוה היא מצוה של החוק הדתי, מפני שקריאת האסלאם להצטרף אליו כוללת ומקיפה והכל נדרשים להצטרף לאסלאם, בין מרצון ובין מאונס. לכן היו תפקידי הח׳ליפות והמלוכה באסלאם מאוחדים ביד אחת, כי המחזיק במשרה זו הקדיש את כוחו לשני התפקידים גם יחד. אבל הדתות האחרות, חוץ מן האסלאם, אין קריאתן להצטרף אליהן כוללת, ובהן אין מלחמת־המצוה מצוה דתית אלא לשם התגוננות בלבד. על כן בדתות אלו אין ההנהגה המדינית של המלוכה כלל מעניינו של האיש העומד בראש ענייני הדת. בדרך־מקרה הגיעה המלוכה לידי מי שהגיעה, ומטעם שאיננו דתי, כפי שחייבה הנאמנות השבטית, שמטבעה גלומה בה — כפי שכבר אמרנו — השאיפה למלוכה. שהרי בני הדתות הללו אינם מחויבים להתגבר על אומות אחרות, בדומה לבני עדת האסלאם, אלא הם נדרשים לקיים את דתם בקרב אנשיהם בלבד.

לפיכך יכלו בני־ישראל במשך ארבע־מאות שנים אחרי מות משה ויהושע שלא להתעניין בשום דבר מענייני המלוכה אלא לדאוג רק לקיום דתם. (עמי 168)

אחרי־כן נחלקו הנוצרים בדתם ובאמונותיהם בדבר המשיח והיו לכיתות ולאגודות, וכל כת ביקשה את תמיכתו של אחד ממלכי הארצות הנוצריות. במשך הדורות הופיעו בכל כת בנות־כיתות חדשות. לבסוף נתגבשו שלוש כיתות שהן כיתותיהם העיקריות (האחרות אינן ראויות לתשומת־לב), ואלו הן: המלכיתים, היעקוביתים והנסטוריאנים […] לדעתנו, אין כדאי לנו לזהם את דפי הספר הזה במסירת דעותיהם האפיקורסיות. ידועות הן היטב בכללותן. כולן כפירה הן. דבר זה נאמר במפורש בקוראן האציל. לא לנו להתדיין או להתווכח עמהם בדברים הללו. להם [הבחירה בין] קבלת דין האסלאם, תשלום מס־הגולגולת, או מיתה. (עמי 172 וגר)

אבךח׳לדון (נפי 1406), אקדמות למדע ההיסטוריה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר