שעת תהילה ויהי בעת המללאח פרק שישי. מלכות מולאי איסמעיל 1679 – 1727
המשפחות הגדולות.
עבודות הבניה העצומות, ארמונות, בנייני ציבור, גנים אגמים ועוד, בבירה החדשה, פריחת הסחר והשגשוג הכלכלי, הביאו לגל גדול של הגירה יהודית מכל ערי מרוקו אל הבירה מככנאס. כדי לנהל עבודות אלה ולספק את צרכי הצבא והמח'זאן, היה זקוק המלך לשכבה רחבה של משרתים הנאמנים רק לו.
בניגוד לקודמיו לא הסכים המלך להיות תלוי במפחות האצולה המוסלמיות ועל כן קירב אליו יהודים רבים לחצרו. את כל ממונם ומעמדם הם היו חייבים למלך ובזה הבטיח את נאמנותם המוחלטת.
מולאי איסמעיל מצא במשפחות הגדולות את מבוקשו בשפע. שתי משפחות בלטו מעלה מעלה, טולידאנו ומימראן, תפקידים נכבדים בחצא מלאו גם משפחות בן עטר ובן קיקי.
משפחת מימראן.
עוד לפני עלותו על כס המלוכה, כשהיה עדיין מושל האיזור מטעם אחיו, מצא מולאי איסמעיל בנגיד הקהילה יוסף מימראן עוזר כנגדו, איש סודו, יועץ, בנקאי ובעת מבחן משרת מסור ויעיל. מספרים שקשריו וממונו הם אשר סייעו למולאי איסמעיל להקדים את יריביו ולהכתיר את עצמו כמלך. לצורכי מסחרו היו ליוסף נציגים בערים הראשיות, אחיו מימון ( שהיה בין תומכי שבתי צבי ) שישב אז בעיר הבירה מראכש.
היה הראשון שהודיע לו על מות המלך מולאי אראשיד בשנת 1672 . הוא מיהר להודיע על כך למושל והעמיד לרשותו הכספים הדרושים כדי לגייס צבא ולצאת לפאס שם הוכתר כמלך, לפני כל מתחריו. מספרים שמעשה בראשית זה היה לו לרועץ ליוסף וגרם למותו הטראגי כשהמלך העדיף לחסל אותו במקום להחזיר את חובו.
תפקיד נגיד הקהילה לא זיכה בדרך כלל בתהילה את נושאי המשרה. תפקידו היה כפול, לייצג את הקהילה בפני השלטונות ועוד יותר לייצג את השלטונות בפני הקהילה, ובעיקר להבטית גביית המסים.
הנוהג אז היה שהשלטונות קובעים הסכום הכללי שעל הקהילה לשלם והקהילה בעצמה היתה קובעת את חלוקת הנטל.
חלוקה זו היתה תמיד מקור לסכסוכים ולרינונים ו " ספר דברי הימים " גדוש פרשיות כאלו עד אשר החליטו בפאס לבטל את מוסד הנגידות. לא אחת ניצל הנגיד את מעמדו כדי לפטור את עצמו ובני משפחתו מכל תשלום. לא כל היה במכנאס בימי הנגידים יוסף ואברהם בנו אחריו. בכתבי הרבנים הם מוזכרים כצדיקים גמורים ומשרתי עמם בנאמנות.
יוסף מימראו עסק לא רק במסחר אלא גם בניהול מדיניות החוץ של המדינה, מבלי שיזכה לכל תואר רשמי בגלל מעמדו כד'מי. אולם השפעתו בחצר היתה כה גדולה עד אשר הקונסול ההולנדי, כשרצה להסביר לממשלתו את תפקידו של יוסף מימראן, לא היסס לערוך השוואה מרחיקת לכת " מעמדו בחצר המלך כמעמד קולבר הגדול בצרפת " ( קולבר – שר הכספים הכל יכול בחצר המלך לואי הארבע-עשרה ).
ברם חייו נקטעו ללא עת בשנת 1683 באורח שאורגן כנראה על ידי שר העיר שניצל את העדרו של המלך שהיה באחד ממסעות המלחמה שלו באיזור תארודאנת כדי להתפטר מיריב ולפטור באותה הזדמנות את המלך מבעל חוב לוחץ.
האם יד המלך היתה בדבר ? אין הסכמה בין ההיסטוריונים והשוללים השערה זו מביאים לראייה את מינוי אברהם, בנו של יוסף, תחתיו כנגיד הקהילה היהודית, יועץ ובנקאי, מה שהחל אביו המשיך אברהם ביתר תנופה ופאר.
הוא עלה לדרגת יועץ המלך בענייני מסחר ויחסים בינלאומיים, מעין שר חוץ בלי התואר, ולמרות מעמדו הרם לא התרחק מבני עמו והיה להם לנגיד מסור ואהוב, עליו כתבו הרבנים " גדול ליהודים ודורש טוב לעמו ", " נגיד ומצווה לאומים " , " שר צבא ישראל ".
כאמור ללא כל תואר רשמי מילא אברהם לעתים של החוץ בפועל – במדינה בה המלך הוא המחליט היחידי -. ביתו היה אכנסייה לשגרירים הזרים. למרות שהבירה הועתקה למכנאס לא הורשו הדיפלומטים הנוצרים להתיישב בה ובדרך כלל ישבו בסאלא או בתנז'ה, וכל פעם שרצו להתקבל על ידי המלך, היו עולים למכנאס ומתגוררים במללאח.
בגלל קרבה זו לדיפלומטים – ובמיוחד הצרפתים – יש לנו שפע של פרטים על חייו ותפקידו של אברהם, מהם אנו למדים גם על חיי הקהילה ומנהגיה ובין היתר על המטבח היהודי שלא תמיד היה לטעמו של החיך הצרפתי.
" בעת מסענו השני בשנת 1708, אברהם מימראן שהתאכסנו ליד ביתו, שלח אלינו מנת קוסקוס מלווה בעוף מתובל בכרכום. אכלנו אותו בכפות ומזלגות כסף כי היהודים משתמשים בהם , בניגוד למוסלמים. אולם הטעם לא היה לטעמנו " – מתוך ספר המסעות של כמרי הישועה.
כדי להצליח בתפקיד כה מורכב – יועץ, סוחר, דיפלומט ובנקאי – ועוד ליד שליט עריץ, הפכפכן, חמדן, קמצן ואכזרי עד טירוף, היה צורך באדם בעל שיעור קומה בלתי רגיל, הממזג סבלנות, פקחות, זריזות וכוח ספיגה.
אברהם הכיר טוב את אדונו ובמיוחד את חולשתו הכמעט ילדותית למתנות. כך הגדיר אותו הצרפתי שנשלח לחדש ברית השלום עם מרוקו " האדון מימראן, יהודי המלך הזוכה לקרבתו על ידי המתנות הרבות שהוא מגיש לו לעתים קרובות ". אולם לפעמים גם סבלנותו פוקעת ובמקום להתפרץ הוא מתחלק בסודו עם ידידו הקונסול הצרפתי אסטל, בשנת 1696 בימי המשבר עם הולנד, כאשר המלך התכחש להבטחותיו, הוא שופך את לבו בפני הדיפלומט הצרפתי המספר בזכרונותיו.
" לאחר שהרצה והרצה בנושא זה התלונן היהודי על האסון להיות בשירות מלך כזה והלך לו ". אברהם מימראן לא היה רק מבצע, ידוע שבניגוד למשה בן עטר, הוא היה חסיד ההתקרבות עם צרפת ודעתו היתה נשמעת בחצר המלך. כדי לעמוד על מהות תפקידו כיועץ לענייני חוץ, מעבר למסך התוארים הרשמיים, הדרך הטובה ביותר היא להתחקות אחר דו"חות הדיפלומטים הזרים שמעצם תפקידם חייבים לגלות את מוקדי הכוח האמיתיים.