ספר במדבר – פרשת שְׁלַח. מאת הרב משה אסולין שמיר

ספר במדבר – פרשת שְׁלַח.Asilah

מאת הרב משה אסולין שמיר

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

   אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…  

       וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ – אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שלח יג, ב- כו)

חטא המרגלים – הוצאת דיבה רעה על ארץ ישראל,

והדרכים לתיקון החטא  –  אז והיום, כדברי רבנו אוה"ח הק':

"והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם:

 הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביהם… ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש העלבון הבית העלוב".  (אוה"ח הק' ויקרא כה, כה).

לעזוב את הגלות – ולעלות בשמחה לארץ ישראל,

כפי שעשה רבנו אוה"ח הק' כאשר הוא עלה לא"י בראש תלמידיו.

"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (במדבר יג, ג). פרשת השבוע "שלח", מתארת לנו בהרחבה את חטא המרגלים בו עשרה מובחרים שבעם המשמשים כנשיאי השבטים, מוציאים דיבה רעה על ארץ ישראל ככתוב: "ויוציאו דיבת הארץ… ארץ אוכלת יושביה… ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג, לב-לג). הם הצליחו להוביל מרד לאומי של כל העם נגד ה': "ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא… ויאמרו איש אל אחיו: נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, א-ד), דבר שגרם למשה ואהרן "לפול על פניהם".

מול העשרה, עמדו שני צדיקים בלבד: יהושע בן נון וכלב בן יפונה שניסו לסנגר על ארץ ישראל: "טובה הארץ מאוד מאוד… ארץ אשר היא זבת חלב ודבש… אך בה' אל תמרדו…" (במד' יד, ו-י). אבל קולם נבלע בהמולת המרד כאשר העדה עמדה לעשות בהם שפטים: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים".

הזוהר הק' אומר על הביטוי "כולם אנשים" – כולם צדיקים וראשי בני ישראל, אבל הם החליטו להוציא דיבה רעה על ארץ ישראל בגלל פחדם לאבד את הנשיאות. הכבוד הוא אחד משלושה דברים היכול להוציא את האדם מהעולם.

רבנו הרמב"ן אף מדגיש שהמרגלים נימנו לפי סדר חשיבותם ומעלתם. והנה כלב בן יפונה נמנה במקום השלישי, ואילו יהושע בן נון נמנה רק במקום החמישי.

הנשיאים התבקשו על ידי משה רבנו למצוא את היתרונות שבארץ ישראל ככתוב: "ויתורו" במשמעות של תורת היתרון. ושוב מתעצמת השאלה: איפה נכשלו גדולי הדור, עד שנאמר עליהם "וימותו האנשים – מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (במדבר יד, לז).

"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ" (במדבר יג כו).

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:

                     מקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה" (סוטה לה ע"א).

כלומר, מראש הם החליטו להוציא דיבת הארץ רעה. מדוע ולמה?

הדרכים לתיקון החטא  –  אז והיום.

רבנו "אור החיים" הק' מסביר בהרחבה מדוע נשיאי וחכמי ישראל עליהם נאמר: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", נכשלו בשליחותם. שאלה נוספת אותה מעלה רבנו אוה"ח הק'. מדוע לא התקיימו בהם דברי חז"ל: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים". ועוד, שאלה, "מצוה בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא" לדעת רב יוסף האומר שבשעה שאדם עסוק בקיום מצוה, היא מגינה עליו מן הייסורים, ושומרת אותו מלחטוא, וזו גם מסקנת הגמרא (סוטה כא ע"א). כלומר, מצוות השליחות, אמורה הייתה להגן עליהם. אם כן מדוע לא הצילה אותם מהחטא?

תשובתו הראשונה היא של רבנו: המרגלים הפקיעו מעצמם את שליחות המצווה, ולכן ניזקו. וע"פ דברי קדשו: "על דרך אומרם ז"ל בעלי הסוד "וילכו ויבאו – כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות – פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות". בטרם הגעתם למשה, הם מראש התנגדו לעליה לארץ ישראל, לכן הביטוי "וילכו" = הלכו ופרחו מהם אורות הקדושה כדברי רבנו האר"י הקדוש (בספר הליקוטים פרשת כי תצא ד"ה עוד כי תצא, עמ' ס) "שכן דרך החוטא, הנשמה פורחת, והוא הולך זולתה".

תשובתו השניה של רבנו אוה"ח הק': "שעשו הליכה מוחלטת מארץ כנען, שלא יבואו לה עוד כאשר גילו בדבריהם אשר דיברו לעם. גם התורה החליטה עליהם, שהליכתם הליכת עולם, ולא ישובו לראותה עוד, ואמרו 'ויבואו אל משה וגו'. בא לתת טעם למה באו ולא נאבדו בשליחותם. 'אל משה' פירוש חש ה' על דבר כבוד משה, אשר על כן השלימו השליחות ובאו". בהמשך מסביר רבנו. מדוע הקב"ה אפשר להם לשוב מהשליחות, ולא הרג אותם בטרם שובם מהשליחות: "כדי שיראו משה ואהרון והעדה מעשה ה' כי אנשים מעט עלו, בין כמה אומות גדולים ועצומים ונמלטו. ומזה יצדיקו, כי כמו כן יעשה ה' עמהם, להטיל אימתם על כל העמים, וישרים דרכי ה'".

רבנו "אוה"ח הק' אומר על כך: ראשי העם חייבים לשכנע את עם ישראל לעלות לארץ ישראל, אחרת, יתנו  על כך את הדין. וכדברי קדשו: "ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש העלבון הבית העלוב"  (רבנו אוה"ח הק' ויקרא כה, כה).

על האחריות של המנהיגים כלפי שמיא וכלפי העם, כותב רבנו אוה"ח הק' על הפסוק: "ושמרתם את כל חוקתי ואת כל משפטי, ועשיתם אותם – ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא כ כב). רבנו שואל, מדוע התורה חוזרת על הפס' הנ"ל, הרי לעיל בפרשת אחרי מות (יח, כו) נאמר: "ותטמא הארץ, ואפקוד עונה עליה, ותקא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקתי ואת משפטי".

אור החיים הקדוש-הילולה

על כך משיב רבנו: "נתכוון לומר שצריכין לשמור המצוה לבל יתבטלו בין מהם – בין מזולתם, ובזה לא תקיא הארץ. הא למדת שאם לא יהיו נשמרים המצוות – תקיא הארץ גם השומרים על שלא מיחו בשלא שמרו". פועל יוצא מדברי קדשו, על חובת הרבנים והמנהיגים למחות, אחרת גם הם ישאו בעונש.

דבר דומה כותב רבנו בחטא העגל בו חטאו בעיקר הערב רב, ובכל זאת, נענשו בני ישראל, על כך שלא מיחו (שמות לב ד). וכדברי קדשו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר….".

לאור דברי קדשו הנ"ל, לא נתפלא כאשר מגלים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של עם ישראל, שהיו חכמים שהסיתו נגד העלייה לארץ ישראל "בסברות כוזבות" כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב תלמידו של הגאון מווילנא. אביו רבי בנימין היה בן דודו ותלמידו של הגר"א.

בעצם, כאשר מעיינים בתולדות עם ישראל ויחסו לארץ ישראל, רואים אנו שפרשת המרגלים ותוצאותיה, היא תופעה  החוזרת על עצמה ביחסנו לא"י, הממשיכה ללוות את בני ישראל לאורך הדורות. מצער מאוד לראות שגם בדורנו דור הגאולה, הלקחים לא הופקו על ידי רבים וטובים בעם ישראל.

רבי הלל ריבלין משקלוב אומר על כך: "חטא המרגלים במדבר, הוא אחד החטאים הכלליים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום… ובעוונותינו הרבים, חוטאים בזה בבחינת "וימאסו בארץ חמדה", גם רבים מתופסי התורה, ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים בסברות כוזבות". (קול התור פרק ה),

על רעל "תופסי התורה" אמר הנביא ירמיה: "הכוהנים לא אמרו איה ה', ותופסי התורה לא ידעוני… (ירמיה ב, ח), הם מתייחסים לתורה בכלל, ולתורת א"י בפרט, כמו ל"טופס" משרדי רחמנא ליצלן.

"חטא העגל" היה בשבעה עשר בתמוז, "חטא המרגלים" היה ב- ט' באב. צום ט' באב יותר חמור מצום י"ז בתמוז, דבר המסביר את חומרת חטא מצות ארץ ישראל.

שד"ל מטיב להסביר זאת: "למען יעמדו במשך ימים רבים אצל משה, שאם היה מביאם אל הארץ, היו מתפזרים איש בנחלתו ולא היה משה יכול ללמדם דעת, גם לא היו מתפרנסים דרך נס, ולא הייתה האמונה בתורת משה נקבעת בלבם לדורות עולם… " (שלח, יג, ז). לפי הקבלה, המרגלים רצו להישאר בגדר של רוחניות – עולם המחשבה, מבלי לרדת לעולם המעשה, ולכן לא האמינו בניצחון  על הגויים בארץ, בהם ראו אנשים ענקים בלתי מנוצחים, "ונהי בעיננו  כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (שלח, יג, לג). התופעה הנ"ל קיימת לצערנו גם בימינו אצל אנשים "יראי ה'" המתרחקים ומתבדלים מנחלת אבותינו בארץ יהודה והשומרון בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב בבית אל, דוד המלך בחברון, יוסף הצדיק בשכם, אלישע הנביא ביריחו, ירמיה בענתות וכו'.

 הגעגועים לארץ ישראל מאז יציאת מצרים ועד הגאולה.

מאז הציווי המפורסם של הקב"ה לאברהם אבינו מלפני ארבעת אלפי שנים: "לך לך מארצך וממולדתך – אל הארץ אשר אראך", עם ישראל הלך והולך לארץ ישראל, ולצערנו לעיתים גם הלך ממנה לגלות, אבל מעולם לא נשארה ארץ ישראל ריקה מבניה. לעיתים מעטים, ולעיתים רבים כחול הים כמו בימינו.

ארץ ישראל תופסת מקום נכבד בתורתנו הקדושה ובמצוותיה, דבר הבא לידי ביטוי במטרת יציאת מצרים כדברי הקב"ה: "לכן אמור לבני ישראל אני ה': והוצאתי אתכם… והצלתי אתכם… ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים… והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב – ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'". (שמות ו, ו-ח). כלומר, המטרה הסופית היא לעבוד את ה' בארץ ישראל.

גם בגלויות הרבות, יהודים חלמו להגיע אליה, ואכן בדורנו אנו, זיכה אותנו הקב"ה להיות חלק מהחלום שהפך למציאות, כאשר יהודים מכל העולם, עלו וממשיכים לעלות כדי להתיישב בארץ הקודש, בניגוד לאבותיהם שלא יכלו לעלות עקב הגבלות העלייה בעבר ע"י האנגלים, הטורקים וכו'. והנה, ראו זה פלא, במשך דור אחד בלבד, זוכים אנו למימוש חזון אחרית הימים של הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם – וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאתכם" (יחזקאל  לו, כד-כה).

רבנו חיים בן עטר  כותב בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים": "והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו – הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם", רעיון אותו זכה לממש עם כשלושים מתלמידיו ובני ביתם בחודש אלול תק"א 1741, ארבעה ימים לפני ראש השנה, ובכך גם ליישם את פירושו לתורה: "באתי אל אשר נשבע ה'… לתת לנו, פירוש –  לדירתנו"  (רבנו אוה"ח דברים ג, יג).

להלן דברי חכמי ומשוררי פס שהכירו את רבנו אוה"ח הק', על חביבות א"י:

רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ, שימש כראב"ד של פס שבמרוקו. הוא חיבר שו"ת "משפט וצדקה ביעקב", וכן כארבע מאות פיוטים משובחים. הוא גם נתן הסכמה על הספר "חפץ ה'" לרבנו אוה"ח הק'. וכך הוא כותב על ארץ ישראל:

"קבץ יקבץ / משפחת יעבץ / אל נוה מרבץ / הר נחלתי". (שירי יעב"ץ).

בשיר אחר "יקבץ אל עדר צאנו" הוא כותב:

"יקבץ אל עדר צאנו / כמאז בארץ הצבי. ישיבהו לאיתנו / ולא יוסף לכת שבי.

וישוב דודי אל גנו / ולא יברח עוד כצבי" (שירי יעב"ץ).

רבי משה אדרעי: "והנחילנו את הארץ הזאת – היא ארץ הקדושה והטהורה אשר בחר בה ה' מכל הארצות".

האמונה בכוחו של הקב"ה,

 דרך מצוות ציצית.

המרגלים פגמו באמונה ב-ה' בכך שתרו – "ויתורו"- אחרי עיניהם, ולא האמינו בכוחו של ה' שיוריש עבורם את א"י, לכן נדרשו להישאר במדבר 40 שנה כדי לחזקם באמונה. תופעה דומה הייתה אצל חוה אמנו: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאווה לעיניים, לכן עונשם היה בגדי "כותנות עור" במקום "כותנות אור". כנ"ל אצל המרגלים – הצטוו על כותנות אור בדמותה של מצוות ציצית לתיקון האמונה ב-ה' כדברי הכתוב: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום – יום לשנה, יום לשנה – תישאו עוונותיכם, ארבעים שנה …אני ה'" (שלח יד, לד-לה).

 מצוות ציצית חותמת את פרשת "שלח" המתחילה בטרגדיית המרגלים המואסים ב"ארץ חמדה", "ארץ הצבי",  "ארץ זבת חלב ודבש", "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" – במצוות ציצית החותמת בביטוי האמונה בה': "אני ה' אלוקיכם" – בעל כל הכוחות והיכולות לכלות את כל האויבים הקרובים והרחוקים.

הקשר בין מצוות חלה, נסכים וציצית המופיעות בפרשה,

לגאולה עם ישראל בארץ ישראל.

 הפרשת חלה –  מצוות הפרשת חלה מהתורה רק כשכלל ישראל נמצא בארץ.

נסכים וחטאת – מצוות שחיובן רק בזמן המקדש, ובכך הקב"ה רומז שאת חטא המרגלים ניתן לתקן, כשעם ישראל ישוב לארצו, ובית מקדשו יתנוסס ככתר בראשו.

ה"שפת אמת" אומר שהציצית בה אנו מתעטפים, רומזת לענן שנפרס מעל עם ישראל במדבר, והגן עליהם.

הנסכים רומזים למי בארה של מרים.

החלה רומזת למן.

הקב"ה רומז לבני ישראל, כשם שהגן עליהם במדבר וסיפק להם את צורכיהם ע"י ענני כבוד, מן ומים, כך בארץ ישראל – יזכו לחיות בנס המשולב בטבע.

 

פתיל התכלת בציצית = "חותם המלך" לשמירה והתקדשות בעבודת ה'.

 במשנת רבנו "אור החיים" הק'.

"ויאמר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם, ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת – והיה לכם לציצת,

{א} וראיתם אתו, וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם,

{ב} ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם.

{ג} למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלוקיכם"אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם, אני ה' אלוקיכם". (במדבר טו לז – מא).

הביטוי  "והיה לכם לציצת",  נראה כביכול כמיותר, היות וקודם לכן התורה מפרטת את מצוות ציצית.

רבנו "אור החיים" הק' מביא את דברי התוספות לדברי רבי מאיר בגמרא (מנחות מג ע"ב.) האומרים שהציצית מהווה חותם המעיד שאנחנו עבדיו של הקב"ה, ולכן יש לפרש את הכתוב כך: פתיל התכלת המאופיין בצבע התכלת והשונה מהחוטים האחרים שצבעם לבן, מהווה "חותם המלך" המזכיר לנו כל העת שאנחנו עבדיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועלינו לנהוג בהתאם לשלושת הכללים הבאים במהלך עבודת ה'.

א. "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם". ע"י מצוות ציצית – חותם המלך, אנו נזכרים {"וזכרתם"} כל העת בקב"ה ועושים {"ועשיתם} את מצוותיו – מצוות עשה.

ב. "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם". בגלל פתיל התכלת המהווה חותם המלך, אנחנו נזהרים שלא לעבור על מצוות לא תעשה, ובפרט בכל הקשור למראות אסורים כמו בגדים לא צנועים, ולא נזהרים מספיק בשמירת העיניים. בגד = בגידה. שנזכה ל"כותנות אור" במקום "כותנות עור" כרבי מאיר.

ידוע שהעיניים מסמלות את עולם המחשבה, והלב מסמל את עולם הרגש. התורה אומרת לנו שאל לנו לפעול רק ע"פ הרגש בלבד, או ע"פ השכל בלבד. אלא יש לשלב את שני המרכיבים הנ"ל בבואנו לפעול. לדוגמא: יש לי שיעור תורה. הראש בעד- מצוות עשה,  הלב דואג לי, בבחינת "וירא מנוחה כי טוב". מה עושים? הדוגמאות הן רבות ובפרט בתחומים הקשורים במראות הקיץ הלא צנועים עליהם רומז הכתוב: "ולא תתורו אחרי לבבכם… והייתם קדושים…".

ג. "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים". בכוחה של הציצית להציל אותנו מעבירות, ולקדש אותנו במצוות, דוגמת אותו סיפור המובא בגמרא (מנחות מד ע"א) על אדם שניצל מעריות ועוד עם גויה, לאחר שציציותיו טפחו על פניו בטרם מעשה, לאחר שנזכר במדרש אותו למד בעברו: למה נאמר פעמיים "אני ה' אלוקיכם? אחד –  להיפרע מהרשעים, והשני – לשלם שכר לעושי דברו.

את זה סיפר גם לגויה שחזרה בתשובה ועלתה לבית מדרשו של רבי חייא ובקשה להתגייר, ואף התחתנה עם אותו אדם שעמד בניסיון וגם תרמה לו חלק נכבד מרכושה העצום.

מצות ציצית בפנימיות התורה:

רבי שמעון בר יוחאי אומר: "כל הזריז במצוה זו – ציצית – זוכה ומקבל פני שכינה (מנחות מג ע"ב).

א. ארבע ציציות כנגד ד' אותיות בשם הוי-ה. כנגד ד' רוחות העולם, כנגד ד עולמות אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. כנגד אדם הראשון, אברהם, יצחק ויעקב.

ב. "ציצית": מלשון הצצה – הקב"ה מציץ ומשגיח עלינו בבחינת "מציץ מן החרכים" (שיר השירים ב ט).

ג. ה' קשרים בחוטי הציצית, סגולה לזכירת חמשה חומשי תורה, וכפילת הקשרים, כנגד עשר הספירות.

תרי"ג מצוות רמוז במלה ציצית = 600 + 8 חוטים + 5 קשרים = 613 = תרי"ג מצוות, בבחינת דברי יעקב אבינו: "עם לבן גרתי =613 ו- תרי"ג מצוות קיימתי".

רבי מאיר בעל הנס אומר: "התכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע לכסא הכבוד…". המסר מכך הוא: המבט המעמיק שלנו בפתיל התכלת בתפילה, מוביל אותנו לראות ולהתפעל ממעמקי הים והשמים האינסופיים – דרכם נוכל להתחבר לקב"ה היושב בשמים, "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמים לטוהר.

לסיכום: הציצית משמשת כגורם מרתיע ומגן מפני החטא, וכאמצעי להתקדשות ולייחוד הספירות. (רעיא מהימנא).

"אראנו נפלאות" – החלום ופשרו:

מו"ר אבי ע"ה, מתבשר על פתיחת שערי העלייה

לארץ, דרך השיר "אפתח פי ברינה" לרבי מאיר בע"ה.

.זוכר אני את הורי ע"ה שעלו לארץ כמשפחה ברוכת ילדים ושתי סבתות אשר עזבו את רכושם במרוקו שכלל: שתי דירות ושלש חנויות, היות ולא היה ניתן למכרם במחיר סביר, כאשר המטרה הקדושה הייתה, להגיע ומהר לארץ.

באותן השנים, העלייה לארץ ישראל לא הייתה רשמית דבר שהקשה על העולים ושליחי העלייה.

זוכר אני את מו"ר אבי זצ"ל המשחד את מנהל משרד הפנים המקומי "בכסף מלא" וכמה לגימות מחיה/אראק כדי לקבל את התעודות המתאימות. מידי ערב, הפקיד מוחמד, החליט לערוך בביתנו ביקור נימוסין של כמה לגימות הגונות של אראק, דבר שהוא כשלעצמו מסוכן מאוד, היות וערבי המתלונן על יהודי ששידל אותו לשתות אראק, דינו מאסר בגין "מעביר מוסלמי על דתו". כידוע, למוסלמים אסור לשתות משקאות חריפים, אבל נפשם חשקה בטיפה המרה. לאחר קבלת התעודות, מו"ר אבי חיפש דרך להפסקת ביקורי האראק. באחד הערבים בהגיע הוד מעלת אוהב המחיה, מו"ר אבי זצ"ל התנצל בפניו על כך שהאראק אזל מהחבית, ושלח אותי לקנות כתחליף בירה אותה לגם בהנאה, אבל אינה דומה לגימת אראק ללגימת בירה. מאז, לא דרכה רגלו במפתן ביתנו, עד לעלייתנו.

זוכר אני איך חלון ההזדמנויות לעלייה לארץ נפתח באיסרו חג פסח – יום המימונה = יום המזל שנת תשכ"ג – 1963. מו"ר אבי זצ"ל מספר שבליל המימונה ישב לשמוח עם אורחים. כדרכם בקודש, שתו ושרו ממיטב שירי ארץ ישראל וחכמיה. בעת שמו"ר אבי שהיה פייטן בחסד עליון, שר את הפיוט "אפתח פי ברינה, בשיר ובנגינה/ לכבוד זה התנא הוא רבי מאיר", נרדם במהלך השיר, ובחלומו ראה את שערי ארץ ישראל נעולים. את החלום סיפר לאורחים. אחד הפתרונות לחלום היה, שיש להתפלל ביתר שאת וביתר עוז לפתיחת השערים. שוב שתו לחיים בליווי הברכה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה, ושוב מו"ר אבי המשיך לפייט את השיר "אפתח פי ברינה". בסיום השיר, שוב מו"ר אבי נרדם, בחלומו השני, הוא כבר רואה את שערי ירושלים ושערי טבריה מקום מושבו וציונו של רבי מאיר, אבל הפעם – השערים פתוחים לרווחה, ומיד התעורר.

פשר החלום: אבא מארי ע"ה, הבין מיד שזו עת רצון אותה יש לנצל ומיד. למחרת, הורי ניגשו לשליח העלייה שבישרו להם שאכן נפתחו השערים לפרק זמן קצר, "ויש לעשות עליה לפני ששוב יסגרו השערים". הם החליטו לעזוב את כל רכושם מאחוריהם, ותוך שלושה שבועות, היינו כבר על המטוס לכיוון מרסיי שבצרפת.

זוכר אני שכאשר נציגי הסוכנות שאלו את אבי ע"ה באנייה, איזו עיר בארץ הוא מעדיף? תשובתו הייתה ללא היסוס: טבריה – עירו של רבי מאיר. אכן נחתנו בארץ ביום שני  י"ב באייר  תשכ"ג – יומיים לפני ההילולא של רבי מאיר בעל הנס, בה זכינו להשתתף עם רבבות מעם ישראל.

זוכר אני ששנים רבות אחר כך, זכיתי לסגור מעגל וללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון, וכן להשתתף בארגון תהלוכת ילדי בתי ספר לכיוון רבי מאיר ביום ההילולא בי"ד באייר. התהלוכה הייתה מלווה בספרי תורה ותזמורת המשטרה. עד היום אני מרגיש מחובר לעיר הקודש טבריה וחכמיה ובראשם רבי מאיר.

זכיתי לפרסם מאמרים על רבי מאיר שזכה לתואר "בעל הנס" – הבעלים של מפתח הניסים", היות והייתה בו מידת "עין טובה" כלפי עם ישראל. הוא זה שקבע את הכלל שלעולם אנחנו נקראים "בנים של הקב"ה ולא עבדים" (קידושין לו ע"ב), דבר שנקבע להלכה ע"י הרשב"א. על כך ראה בהרחבה במאמר נפרד בספר על רבי מאיר.

שבת שלום ומבורך

לע.נ. אבא מארי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. אמו"ר הצדיקה זוהרה בת חנה ע"ה. סבי החכם הכולל הרב אברהם בר אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. אמא עליה בת מרים ואמא חניני בת מרים ע"ה. בתיה בת קנדוב ע"ה. שרה קנדוב בת שושנה ע"ה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר