הלאמה חלקית – חברת כי"ח וסוגיית החינוך היהודי העצמאי יגאל בן־נון
בפריס דיווח ברנשוויג על שיחותיו ליעקב צור, והציע להפוך את בתי־הספר של כי"ח למוסדות פרטיים ובכך למנוע את ההלאמה. לדבריו, לשם הפעלתם יידרש תקציב של 800000 דולר לשנה. הוצע שהנהלת הג'וינט העולמי תממן את הסכום ותתבע אותו לאחר מכן מן המגבית היהודית המאוחדת UJA. בהתייעצות בין צור לגולדמן סוכם שהסוה"י או המגבית יקציבו את מחצית הסכום ואת המחצית השנייה יפריש הג'וינט מתקציבו, אחרי קיצוץ בסעיפים אחרים. צור העדיף שהסוה"י תיטול חלק במימון, כדי שתוכל לפקח על הנעשה בבתי־הספר.
בקיץ 1960, ביקשה שרת החוץ גולדה מאיר מן הקונסול הישראלי בניו־יורק, שמשון ארד, להיפגש עם אלינור רוזוולט, אלמנת הנשיא לשעבר פרנקלין רוזוולט, ולבקשה להתערב לפני השלטונות המרוקאים למען ביטול החלטת ההלאמה. לדברי ארד, הגברת רוזוולט נענתה לבקשה כיוון שהייתה מעוניינת שהמפלגה הדמוקרטית תזכה בקולות היהודים בבחירות לנשיאות שעמדו להתקיים בארה"ב.
למרות מאמצי השתדלנים, הולאמו 19 בתי־ספר של הרשת, בפתיחת שנת הלימודים 1960, בערים קזבלנקה, רבט, פס, מכנס, מְרָכְּש, ספרו, ואזן, אספי, בוג'עד, סלה וסטאט. בסך הכול נכללו בחלק המולאם 224 כיתות עם 9653, תלמידים וכי"ח העצמאית נשארה עם 64 בתי־ספר עצמאיים בהם 538 כיתות ו20741- תלמידים. בהודעת השר נמסר שההקצבה שניתנה בעבר על־ידי משרד החינוך תופסק החל מראשית אוקטובר 1960. לעומת זאת, שכר המורים והוצאות התפעול בבתי הספר שהולאמו יכוסה על־ידי המשרד. באשר לשאר המוסדות שלא הולאמו, המשרד יסבסד אותם על פי הנהלים המקובלים לגבי מוסדות חינוך פרטיים, בהתאם למספר התלמידים הלומדים בהם.
אחרי ההלאמה החלקית, הרגישו מוסדות סעד וארגוני סיוע חברתי שסכנה מאיימת על קיומם. הכוונה בעיקר לבתי החולים של רשת אוז"ה OSE, לרשת בתי־הספר של אורט, לארגון הג'וינט ועוד. בעיית מוסדות אלה הייתה ניהולם בידי נתיני מדינות זרות ולא בידי יהודים מרוקאים. מצב דברים זה הוסיף לתחושת חוסר הביטחון של הקהילה לעניין העתיד במרוקו עקב הפגיעה בתחום הרגיש במיוחד, החינוך העצמאי בשפה הצרפתית.
הפגיעה בבתי הספר של כי"ח הנחיתה מכה קשה על מצב רוחה של הקהילה. בתי ספר אלה היו מאז שנת 1960 סמל לקידומה של הקהילה לעבר מודרניזציה המאפשרת קידום חברתי ושוויון זכויות. מועצת הקהילות הקדישה ישיבה מיוחדת ברבט, ב23- באוקטובר, להחלטת הממשלה. בתום הישיבה, נשלחה הודעה מפורטת לשר בן־ג'לון המדגישה את חרדות היהודים בעניין שינוי מעמד כי"ח. ההודעה ציינה שבחלק מבתי־הספר שבוצעה בהם ההלאמה פחת מספר שעות הלימוד במידה ניכרת, דבר ששיבש את התכניות ולא תרם דבר לנושא הלאומי. השינויים הדאיגו את הציבור היהודי שנהנה זה כמאה שנה מתרומתה ההומנית של חברת כי"ח, וזכתה בעבר לתמיכה ולעידוד של שליטי מרוקו, תרומה שנהנתה ממנה המדינה כולה. ההודעה ציינה את הרחבת לימודי הערבית בבתי־הספר לפי הרוח הלאומית ולצורכי האוכלוסייה והדגישה שבתי־הספר נתונים לפיקוח פדגוגי ומנהלי של המדינה לפי התכנית הלימודים הממלכתית, דבר שעושה אותם לחלק בלתי נפרד ממערכת החינוך הלאומי.
עם זה, דאגו בתי־הספר להפעיל מערכת לימודים ייחודית, המתאימה לאמונות הדתיות של תלמידיהם. חברת כי"ח תרמה גם כוח־הוראה מיומן בתחומים פדגוגיים רבים וגם סיוע כספי לתפקודם השוטף של בתי־הספר. כתוצאה מן המצב, שאפה מועצת הקהילות למצוא את הנוסחה הראויה להמשך הפעלת מוסד ייחודי זה, כדי שיתמיד בפעולתו החינוכית והחברתית בשיתוף עם השלטונות, פעולה שעשתה אותו לגורם חשוב בתהליך שילוב האוכלוסייה היהודית בקהילה הלאומית המרוקאית. לפי שעה החליטה מועצת הקהילות להקים ועדה בהשתתפות דוד עמר, מרק סבח, איזון אלבז ושרל בן־סימון, שתטפל בהלאמה. הוועדה פנתה, בנובמבר 1960 אל המועצה המרכזית של כי"ח בפריס ודרשה את שיתופם בקביעת המדיניות של הרשת בעתיד ואת ייצוג מועצת הקהילות במוסדותיה המרכזיים של החברה.
בשיחותיו התכופות של בן־בַּרכָּה עם יעל ורד בפריס, עלה לעתים נושא כי"ח. בפגישה עמו ב3- בנובמבר 1960, ביקשה לשמוע את דעתו ואת דעת מפלגתו בעניין. תשובתו לא הייתה חמקנית. לדבריו, הוא וחבריו תומכים בחינוך לאומי מרוקאי ומתנגדים לקיום שרידי האימפריאליזם ובהם בתי־ספר צרפתיים ופרטיים למיניהם. משום כך, אין מקום לקיום נפרד לבתי־הספר של כי"ח. מצד שני, ברור לו שהקמת מערכת חינוך לאומית דורשת תכנון יסודי וביצוע הדרגתי מסודר. לדבריו, אין להרוס את הקיים לפני נקיטת צעדים מתאימים להפעלת חלופה טובה יותר. לכן מפלגתו, אלכ"ע, התנגדה אז להלאמת כי"ח וראתה בהלאמה פעולה אקראית שאינה פותרת בעיות אלא יוצרת אותן. ראשי המפלגה הבינו שהמיעוט היהודי תמיד יהיה מעוניין בקיום חינוך יהודי והם ידאגו לזה בתכניות ועדות החינוך שיוקמו ליד כל בתי־הספר שישתתפו בהן נציגי המורים, ההורים והממשלה.