חברת כי"ח וסוגיית החינוך היהודי העצמאי יגאל בן־נון
מסקנותיה של ורד היו פסימיות. על פי תחזיותיה, אם יגיע השמאל לשלטון יהיה קיצוני יותר מן הארמון בלאומנותו הערבית. לכן אין מקום להשקעות כספיות מצד כי"ח בהקמת בניינים חדשים כהצעת ברנשוויג. היא המליצה לראש לשכת שרת החוץ יוחנן מרוז להקים מיד ועד מקומי של כי"ח, מורכב "מאנשינו", בהתכוונה לאישים ששיתפו פעולה עם המסגרת. היא העריכה ששלטון השמאל עלול להחליף את הוועד שיבחר ויכלול בו אנשים כמאיר טולדנו שהסתייגו ממנו במשרד החוץ. משום כך יש לכלול כבר עתה בוועד כזה אישים מן השמאל כדוד אזולאי ומקס לב מנאמני המסגרת. ראשי כי"ח בפריס התנגדו להצעות ורד, בטענה שהשלטונות עלולים להפעיל לחץ על ועד כזה ולכן אין להקימו.
לנציגי ישראל התברר שראשי החברה בפריס נמנעו מלשתפם במהלכים שיזמו עם השלטונות. רק באיחור נודע להם מנציג הוועד היהודי־אמריקאי סיי רובין, שברנשוויג תכנן להקים עוד מוסדות של הרשת במרוקו, בהשקעה רבה. שלא כעמדת ברנשוויג, מרסל פרנקו התנגד להקנות לבתי־הספר מעמד של מוסד פרטי, כיוון שהדבר ישלול מהם את התמיכה הכספית של ממשלת מרוקו. להערכתו, גם אין לכלול את הסיוע לבתי־הספר בהסכמי התרבות של מרוקו עם צרפת, כיוון שהם עלולים להתבטל במוקדם או במאוחר. לעומת זאת, יש לגרום לכך שהמרוקאים יכירו במעמד חוקי מיוחד לכי"ח.