תעודות ומאמרים על יחס האסלאם לגבי דתות האחרות….בת-יאור

  1. 3. גורל השטחים המסופחים והעמים הנכבשיםבת יאור

עומד אבן אל־ח׳טאב(644-634) משיב למוסלמים הדורשים לחלק את אדמות עיראק וסוריה (ארץ־ישדאל) בין המנצחים.

אך אני סברתי שלא היה לנו עוד מה לכבוש לאחר ארץ־כּסרא [פרס], שכבר נתן לנו אללה את אוצרותיה, אדמתה ועמה. את הנכסים הפרטיים חילקתי בין כובשיהם לאחר שחיסרתי חמישית והקציתיה למטרה אשר לה נועדה. ראיתי צורך לשמור את האדמה והלא־ערבים היושבים עליה, ולגבות מהם ח׳ראג׳ על אדמתם ומס־גולגולת (ג׳זיה) מכל איש, הלא הוא פיא  לטובת הלוחמים המוסלמים, הם וילדיהם ויורשיהם. וכי סבורים אתם שיוכלו איזורי־הספר האלה להישאר בלי אנשי־מלחמה אשר יגנו

עליהם? וכי סבורים אתם שאין צורך לכסות את הארצות האלו רחבות־הידיים — סוריה (ארץ־ישראל), ארץ־הנהריים, כופה, בצרה, מצר (מצרים) — באנשי־חיל שצריך לשלם להם שיכר בעין יפה? ושכרם מניין יבוא אם יחולקו האדמה ויושביה כאחד ?

הערות המחבר : פיא, ״שלל״, המפרשים המוסלמים גוזרים את המלה מן הפועל אפאא, ״להביא בחזרה״ (הש׳ סורה נט, 7), דבר השייך על־פי דין לאללה ומתוך כך למוסלמים. בדרך כלל היו הדברים אמורים בביזת כניעה ללא־תנאי לאחר מלחמה, או בביזתו של כיבוש לאחר קרבות, שמהן היה האמאם מקבל חמישית והשאר היה מתחלק בין החיילים.

סורה 59 – פסוק 7 הקוראן….
َّا أَفَاء اللَّهُ عَلَى رَسُولِهِ مِنْ أَهْلِ الْقُرَى فَلِلَّهِ وَلِلرَّسُولِ وَلِذِي الْقُرْبَى وَالْيَتَامَى وَالْمَسَاكِينِ وَابْنِ السَّبِيلِ كَيْ لَا يَكُونَ دُولَةً بَيْنَ الْأَغْنِيَاء مِنكُمْ وَمَا آتَاكُمُ الرَّسُولُ فَخُذُوهُ وَمَا نَهَاكُمْ عَنْهُ فَانتَهُوا وَاتَّقُوا اللَّهَ إِنَّ اللَّهَ شَدِيدُ الْعِقَابِ 7

שללם של יושבי הקריות אשר חלק אלוהים לשליחו יינתן רק לאלוהים ולשליח, לקרובי המשפחה, ליתומים לנזקקים ולהלך בדרכים – זאת למען לא יעבירוהו ביניהם העשירים שבכם, של שהשליח נותן לכם – אותו תיקחו, ואשר ימנע מכם – ממנו תמנעו, היו יראים את אלוהים, כי אלוהים עונש קשות

כאשר החליט עומר שלא לחלק את השטחים הכבושים בין כובשיהם, משעה שהראה לו אללה את הפסוקים הקובעים לענין זה בספרו הקדוש [הקוראן], היה בכך לגביו ולגבי פעלו משום אות של הגנה ממרום וברכה לכל המוסלמים. כאשר החליט לאסוף את מם הח׳ראג׳ ולחלקו בין המוסלמים היה הדבר לברכה לכל העדה, שהרי לולא נתייחד הכסף לתשלום שכרם ומזונם של אנשי־המלחמה כי אז לא היו גלילות־הספר מיושבים מעולם, החיילים היו חסרים את האמצעים הנחוצים להמשיך במלחמת־המצוה (ג׳האד), והיה מקום לחשוש שמא ישובו הכופרים אל נחלותיהם מלשעבר, לפי שאז לא היו לוחמים ושכירי־חרב מגינים עליהם. אללה מיטיב לדעת את הטוב בכל אשר הוא!

בני ארצות־המלחמה והבדווים שהתאסלמו כדי לשמר בידיהם את אדמותיהם ונכסיהם.

הוי אמיר המאמינים, אתה שאלת מה הכללים החלים על אלה מיושבי ארצות־המלחמה המתאסלמים כדי להציל את חייהם ואת נכסיהם. חייהם קודש הם, הקניינים אשר למען שמירתם התאסלמו נשארים רכושם, והוא הדין אדמותיהם, שתוך כך הן הופכות להיות אדמות החייבות במעשרות ממש כבאל־מדינה, מקום שם התאסלמו התושבים עם בוא הנביא ואדמתה חייבת במעשרות. הוא הדין בטאיף ובבחרין וכן גם בבדווים שהתאסלמו, כדי להציל את בורות־מימיהם ונחלתם, שנשארה אדמתם והם מוסיפים להחזיק בה.

הערות המחבר : הוי אמיר המאמינים – המחבר, איש חוק ומשפט, נותן עצה לח'אליף הארון אל ראשיד 786-809

ארצות המלחמה : ארצות " דאר אלחרב ", שנכשו בג'יהאד

כל עם של עובדי־עבודה־זרה שעשה האמאם שלום עמו על־תנאי שיכירו במרותו ותחול עליהם חלוקת השלל וישלמו את הח׳ראג׳, הריהם אנשי־חסות, והאדמה שהם יושבים עליה קרויה אדמת־חראג׳: מס יוּשת עליה על־פי תנאי החוזה, אך ביושר ובלי להפריז בשומה. כל הארץ שהאמאם [השליט] נעשה אדוניה בכוח־הזרוע מותרת בחלוקה — אם כך יחליט, כי בענין הזה הוא בן־חורין גמור — בין כובשיה, ואז היא נעשית אדמת־מעשר; ואם לא ירצה לחלקה, וייטב בעיניו להשאירה בזי יושביה, כמעשה שעשה עומר אבן אל־ח׳טאב בסַואד, הרי יוכל לעשות כן ואז היא נעשית אדמה החייבת בח׳ראג׳ שאי־אפשר לשוב וליטול אותה בחזרה: והמנוצחים הם בעליה לכל דבר, והם מעבירים אותה בירושה ובחוזה, והח׳ראג׳ שחייבים עליה לא יעלה על יכולתם של משלמי המס ממנה.

לא דין אדמתם של ערבים כדין אדמתם של שאינם ערבים כי המלחמה נגד הערבים באה לחייבם בקבלת האסלאם, שהרי אין מקבלים מהם מס־גולגולת אלא אך ורק התאסלמות. ואם השאירו להם את אדמתם הריהי אדמת־מעשר: אפילו אין האמאם משאיר להם את אדמתם והוא מחליט לחלקה, עדיין היא נשארת אדמת־מעשר. ולא כך כשאינם ערבים, שנלחמים בהם לא רק כדי לאסלם אותם אלא גם כדי לחייבם בתשלום מס־גולגולת, ואילו לגבי הערבים רק הראשונה במטרות האלו כוחה יפה לפי שחובה עליהם להתאסלם, ואם אין — מות יומתו. ככל הידוע לנו, לא הנביא גם לא אף אחד מחבריו ולא שום ח׳ליף מאז ועד היום, לא קיבלו תשלום מס־גולגולת מן הערבים עובדי־הגילולים שלא יכלו לבוֹר בין המרת־דת למיתה. אם נוצחו נעשו נשיהם וטפם עבדים, כמעשה שעשה הנביא להַואזן,  בזמן פרשת חוּנַין; אלא שאחרי־כן השיב להם את חירותם. רק עם עובדי־גילולים נהג כך.

הערת המחבר : הוזאן : קונפדרציה של שבטים צפון ערביים, שהובסו בידי מוחמד בקרה חוּנַין

הערבים שבידם ספרי־קודש נגלים [יהודים ונוצרים] דינם כמי שאינם ערבים ומותר להם לשלם מס־גולגולת. כך נהג עומר עם בַנוּ־תַעְ׳לִבּ [הנוצרים],  שאת מעשר־הצדקה שלהם הכפיל חֵלף הח׳ראג׳, ובדומה לזה נהג הנביא כאשר גבה מכל מתבגר בתימן מס בשיעור דינר אחד, או כשוויו במלבושים, שבעינינו הוא דומה [לנוהל שצריך לנקוט לגבי] עמים שבידיהם כתבי־קודש נגלים; בדומה לזה נהג כאשר נתן שלום ליושבי נג׳ראן [נוצרים] בעבור כופר־נפש.

באשר לשאינם ערבים — יהודים או נוצרים, עובדי־גילולים, עובדי־עבודה־זרה, עובדי־אש — יש להטיל מס־גולגולת על הזכרים. הנביא גבה אותו מן האמגוּשים של הַגָ׳ר: ואולם האמגושים הריהם עובדי־עבודה־זרה ואין בידם כתב־קודש נגלֶה. לא ערבים הם בעינינו ואין אנו מתחתנים בנשים מבנות גזעם כשם שאין אנו אוכלים מבהמות שחיטתם. עומר אבן אל־ח׳טאב הטיל על עובדי־הגילולים הזכרים הלא־ערבים של עיראק מס־גולגולת שנחלק לשלושה סוגים: לעני, לעשיר, ולבן המעמד הבינוני. אשר למי שהתאסלמו וחזרו בהם, ערבים ולא־ערבים, דינם כדין ערבים עובדי־עבודה־זרה: להם הבחירה בין המרת־דת למיתה ואינם חייבים במס־גולגולת.

יושבי הכפרים והפרזים, וכן גם הערים, יושביהן וכל אשר בהן, מותר להשאירם על אדמתם, במשכנותיהם או בבתיהם, ככל אשר יחליט האמאם, ורשאים הם להוסיף וליהנות מרכושם תמורת תשלום מס־גולגולת וח׳ראג; אין להוציא מכלל זה אלא ערבים זכרים עובדי־גילולים שאינם רשאים לשלם את מס־הגולגולת ועליהם הבחירה בין המרת־דת למיתה.

כך אפוא יכול האמאם לבחור בין שתי אפשרויות, ששתיהן מקובלות במידה שווה: לחלק [את האדמה] כאשר עשה הנביא, או להניח את הדברים כפי שהיו, כמו שנעשה במקומות שמחוץ לח׳יבר. עומר אבן אל־ח׳טאב לא שינה מאומה בסואד [עיראק]. רוב שטחי סוריה ומצרים נכבשו בכוח־הזרוע ולא נדרשו חוזים אלא בשעת משא־ומתן עם יושביהם של מקומות־מבצר. מאחר שנכבשו הפרזים בידי המנצחים ונלקחו בכוח־הזרוע, נתנם עומר לכלל המוסלמים של אז כמו גם לעתידים לבוא אחריהם. הוא העדיף את האפשרות הזאת, וכך גם האמאם בן־חורין לעשות כטוב בעיניו, ובלבד שיינקטו אמצעי־הזהירות הנחוצים [לבטחון] המאמינים והדת [האסלאם].

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר