אירועי הכלולות הקדומים בקהילות הדרומיות של תאפילאלת/סג׳למאסא וכן בבצאר ובבודניב
ד"ר מאיר נזרי הי"ו
פרק זה מתאר את האירוע הראשון והמרכזי במעגל האדם והמשפחה — החתונה בקהילות תאפילאלת, ובו שלושה חלקים: החלק הראשון והמרכזי מתאר את אירועי הכלולות הקדומים עד שנת תש״ח בקהילות הדרומיות הנכללות תחת השם סג׳למאסא, ואשר בשטרי כתובותיהן רשום ׳כאן מתא סג׳למאסא׳, קרי: תאפילאלת ובנותיה, ארפוד ושתי קהילות נוספות, שאינן נכללות בשם סג׳למאסא: בודניב במזרח ובצאר באלג׳יריה שנוסדה ב־1903, שיהודי תאפילאלת מהווים רוב בניינה ורוב מניינה. חלקו השני של הפרק עוסק בתמורות, שחלו במנהגי החתונה בדור החדש דוגמת ארפוד ובצאר עד להתרוקנות קהילותיהן בשנים 1975-1962. החלק השלישי המשווה מוקדש לאירועי הכלולות בקהילות צפון תאפילאלת: קצר א־סוק, ריש, גוראמה, תאלסינת וקרראנדו, שלהן אירועי כלולות כמעט דומים.
מנהגי החתונה נשענים על מקורות בעל פה ועל מקורות בכתב:
א) מקורות בעל פה של מסרנים ותיקים, שתיארו את החתונה המסורתית הקדומה ושל מסרנים חדשים, שתיארו את החתונה בתקופה החדשה והתמורות שחלו בה.
ב) מקורות עזר כתובים, שעיקרם הספר ׳מליץ טוב׳ מאת ר׳ שלום אביחצירא, ספר ייחודי, שמטרתו — להגן על מנהגי תאפילאלת ובצאר הקשורים בחלק השלישי של השולחן ערוך 'אבן העזר׳, שעניינו ׳הלכות אירוסין ונישואין כתובה וקידושין גיטין וגירושין׳ וללמד על מקורותיהם ההלכתיים של מנהגים אלה כדבריו בהקדמה לספרו. ספר תיעודי זה משלב בתוכו כמה תיאורי הווי של תאפילאלת ובצאר ודן בכמה תמורות, שחלו במשך הזמן במנהגי החתונה. אף־על־פי שסדר העניינים בספר מבוסס על סדר הסימנים בשולחן ערוך אבן העזר, ואף־על־פי שחסר בספר רצף של מנהגים, הרי ההערות, השאלות והתשובות שבספר המתייחסות למנהגי תאפילאלת — תרומה רבה יש בהן, באשר הן עוזרות לשחזר את מנהגי החתונה הקדומה בתאפילאלת ובבצאר ולציין חלק מהתמורות, שחלו בה במהלך השנים. ספר זה גם מאשש את המקורות שבעל פה של המסרנים הוותיקים והחדשים. גם חיבורו של ר׳ מכלוף אביחצירא ייפה שעה׳ כולל בתוכו כמה פרטים על שטרי הנדוניה והכתובה ומנהגים הקשורים לתאפילאלת.
חלק א
אירועי הכלולות הקדומים בקהילות הדרומיות של תאפילאלת/סג׳למאסא וכן בבצאר ובבודניב
שלבים מקדימים לפני החתונה
חגיגות הכלולות במתכונת הקדומה נמשכות על פני תקופה ארוכה ונערכות בכמה שלבים הכוללים אירועים מקדימים לפני החתונה:
1 – בקשת ידה של הכלה.
2 – האירוסין (= שידוכין).
3 – התקופה שבין האירוסין לנישואין, ואחריהם אירועי הכלולות עצמם. להלן תיאור השלבים הנ״ל.
בקשת ידה של הבת
בשלב מקדים לפני האירוסין פונים נציג או נציגה של קרובי הבן להורי הבת ומבקשים את בתם לבנם. הפנייה נעשית לרוב בשבת או בחג. היא מתקיימת באקראי, ולא בהודעה מראש. יש שפנייה זו היא בבחינת גישושים ראשונים, ואחריה יש צורך בפנייה נוספת לתשובה סופית או לקביעת מועד לאירוסין. הפנייה הראשונה — יש המכנים אותה 'אלמזיא אלכ׳אויה׳ (= הביקור הריק, הבלתי מחייב) להבדיל מן הטקס הרשמי.
בדורות הראשונים לא יופייה של הבת או ממונה היוו סיבה לקשר החיתונים, אלא טיב המשפחה וההורים בבחינת ׳אל תתן עינך בנוי תן עינך במשפחה׳. הקהילה קטנה, ואנשים בה מעט, והכול מכירים זה את זה היטב. לפיכך הייתה הפנייה הראשונה לרוב פנייה מכרעת.
גיל הנישאים בתקופה זו קטן מאוד. החתן — בגיל שתים־עשרה / שלוש־עשרה שנים, והכלה בגיל עשר / שלוש־עשרה. בגיל זה אין הם מסוגלים להגיע לכלל בחירה נכונה, וההחלטה היא אפוא בידי ההורים, בעיקר האב, ואילו הבן והבת יודעים על ההחלטה רק למפרע. לאחר ההסכמה הסופית נקבע מועד לאירוסין.
האירוסין-לכטבה או למלאכּ
האירוסין הקרויים בערבית ׳למלאכּ או בשם השגור יותר ׳לכטבה׳ הם האירוע הראשון הרשמי לקשר שבין שתי המשפחות המחותנות הנעשה בלי נוכחות החתן. המונח ׳אירוסין׳ כאן אינו זהה עם המונח ׳קידושין׳ ההופך את המתקדשת לאשת איש, אלא קרוב יותר למונח ׳שידוכין׳ הרווח בספרות ההלכתית בכלל ובדיונים ההלכתיים של הרש״א בפרט.
אירוסין אלה — יש הנעשים אחרי חודש מיום בקשת היד, ויש הנעשים אחרי שנה או כמה שנים. מכל מקום, התקופה הממוצעת שבין בקשת היד לבין האירוסין היא של כמה חודשים עד שנה. לכבוד המאורע עורכת משפחת הכלה סעודה חגיגית, בדרך כלל במסגרת מצומצמת, שאליה מוזמנים בני משפחת החתן, המביאים עמם מתנות הקרויות סבלונות בלשון התלמוד. האירוסין קרויים בלשון העם גם ׳אשְּׂבּוּעַה׳ (= השבועה), ביטוי הנושא משמעות של הבטחת הנישואין, שיש לה תוקף ברמה של שבועה ועל שם המעשה הטקסי הנעשה בעיצומו של האירוע הבא למנוע הפרת השידוכין. אירוע האירוסין או השידוכין אפשר לקיימו בכל יום מימות השבוע, אבל היום המועדף לרוב המשפחות הוא יום השבת. ביום זה מתקיימת סעודת השידוכין, שהיא גם סעודה שנייה של שבת. במקרה של קיום האירוסין ביום חול נערכת סעודת ערב חגיגית.
בני משפחת הכלה מביאים אתם לבית החתן סבלונות ומתנות כמו עוגות או פרות העונה בשניים או בשלושה מגשים. בתקופת הדור הראשון יש המרבים ׳מֹהר ומתן׳ ובאים בתהלוכה של כמה נשים נושאות כבודה רבה של מתנות: בגדים, מנעלים, תכשיטים ומוצרי מזון: קמח, סוכר וביצים. במהלך האירוע שרות הנשים שירים עממיים. האירוע כולל אפוא מעין שלושה טקסים: שיגור מתנות מבית החתן לבית הכלה, סעודת האירוסין בלילה בבית הכלה וטקס ה׳שבועה׳ הנלווה אליו. מתוך ביקורתו של רש״א נגד טלטול בשבת באירוע של שידוכין אנו למדים על ההווי המיוחד באירוע הובלת המתנות הקרויים סבלונות ביום האירוסין/השידוכין, שנשמר בבצאר:
לדידן בעיר זו בצאר יש הרבה בני אדם שעושין שידוכין ביום השבת אחר חצות היום משעה שנית ולמעלה ויש ענין איסור טלטול והוצאה בשבת מרשות לרשות, מפני שהמשודך שולח סבלונות למשודכת ביום השבת, כגון חתיכות של צמר ופשתים שאינן תפורין ומנעלים ותכשיטין למיניהם וסוכר וקמח וביצים ומיני מזונות ומיני מתיקה ומעות בעין וכו'. וכל דבר מכל מין עושים אותו בכלי אחד של נחושת או של ברזל ושולחים אותם על ידי הנשים כט״ו כעשרים נשים ויותר וכל אחת נוטלת בידה כלי אחד כדי להגדיל הדורון בעיני המשודכת ובעיני קרוביה.