גלות ישמעאל ותקומת מדינת ישראל – יצחק בן צבי

נדחי ישראל

אותה שעה התקיפו שבע מדינות ישמעאל את ישראל. התקפת הערבים על המדינה הצעירה לוותה בהתקפה על היהודים בארצותיהם. החריפו רגשי השנאה לישראל, אשר היתה שמורה בלבות בני ישמעאל מאז ומעולם! שנאה שניזונה ממצבם הטראגי של היהודים כמיעוט מחוסר הגנה, אשר אין לו גואל ונוקם! ניזונה מקנאות דתית חשוכה לעומת הבלתי־מאמינים, הנסבלים רק במידה שהדבר נראה בעיני שליטיהם. והנה עם פרוץ מלחמת שבעת עמי ערב בישראל, ניתן האות לצוררי היהודים לראות את כל היהודים בארצותיהם כ״גייס חמישי״ שמצווה להינקם בהם, לענותם ולשדדם, ובכל אופן להחזיקם כבני תערובות. מהמצב שנתהווה בעולם לרגל השמדת מיליוני יהודים בידי הנאצים, למדו גם בני ישמעאל שהעולם ״הנאור״ לא יזדעזע ולא יחוש לעזרת הנרדפים. התקדים של שחיטת הארמנים בתורכיה החַמידית בזמן מלחמת העולם הראשונה, והתקדים השני של שחיטת האשורים הנוצרים בעיראק המודרנית, הוסיפו בטחון לתושבי ערביסתאן שיש ביכולתם לעשות ביהודים כרצונם, ללא כל חשש רציני להתערבות מצד אירופה או אמריקה. ובלב היהודים שבארצות האיסלאם צמחה ההרגשה, שאמנם הם עומדים לפני סכנה קרובה של כליה בכל ארצות ישמעאל, ושאין להם מגן.

כמובן, יש הבדל בין המצב בארצות ערב ובין המצב בשאר הארצות המוסלמיות הבלתי ערביות, אשר לא הזדהו באופן אוטומטי עם מדינות ערב — היה גם הבדל בין ארצות ערב הלוחמות ובין הבלתי לוחמות — אולם גם אלו תמכו בערבים ועמדו כולן בחזית אחת — התנגדות מוחלטת להחלטות או״ם על הכרה בישראל. גם בארצות האיסלאם הבלתי־ערביות היתה סכנה צפויה ליהודים, אף כי במידה פחותה מזו שבארצות ערב. ויש הבדל בין ארצות ערב, העומדות ברשות עצמן, ובין הנתונות לפיקוח ממשלות נוצריות. עם זאת ברור, שאף אלו האחרונות היו מאוחדות ברגשותיהן עם המדינות הערביות הלוחמות, והיו מוכנות בכל עת מצוא להתקיף אח היהודים, השוכנים בקרבם דורות רבים. אפשר לחלק את הסכנה הצפויה ליהודים שבארצות המזרח לשלוש דרגות:

א)         יהודים השרויים במדינות ערביות שנלחמו בישראל.

ב)         אלה היושבים בארצות ערב שלא השתתפו בפועל בקרבות.

ג)          אלה הגרים בארצות האיסלאם הבלתי־ערביות, וגם בארצות אחרות של אסיה ואפריקה, בהן מצויים המוני מוסלמים.

אילם ההבדל הוא רק יחסי, באשד כל תבערה עלולה לפרוץ מחיצות ותחומי מדינות וליהפך לאש אוכלת — ומי חכם ומלומד בנסיונות כאלה ~ ישראל ? 

הסכנה הקרובה היתה צפויה, בראש וראשונה, לחייהם ולרכושם ולעצם קיומם של היהודים בארצות ערב הלוחמות, ואין מן הצורך לעמוד כאן על ההבדלים הסוציאליים והתרבותיים שבין מצרים ״הנאורה״ והדימוקרטית, כביכול, ובין ארצות חצי־האי המפגרות; על ההבדלים שבין שאר ״הדימוקרטיות״ הערביות — עיראק, סוריה והלבנון, ועתה גם תימן, ובין האבטוקרטיה של סעודיה, על משטר העבדות הקיים בה. הסכנה היתה תלויה לא במשטר הסוציאלי שבארצות אלו, אלא בגורמים אחרים — במספרם ובכוחם של הערבים בארצותיהם, ומהצד השני — בחולשתם וחוסר כוח־הגנתם של היהודים, וכן ביחסן של מדינות־חוץ בעלות ההשפעה. אשר לערב הסעודית ולעבר־הידדן, אין בהן, לאשרנו, שום ישוב יהודי, העשוי לשמש שעיר לעזאזל. למעשה היתה הסכנה הגדולה צפויה דווקא ליהודים שבארצות־ ערב ״המתקדמות״, שהן חברות בארים, — ל־200000 היהודים שהיו שרויים בעיראק, בסוריה, בלבנון ובמצרים. ואמנם כאן התחילה ההתקפה על היהודים עם פרוץ המלחמה, ואף לפני כן, עם פרסום הכרזת או"ם ב־29 בנובמבר 1947. מאסרים ופוגרומים פרצו במצרים ובסוריה, פוגרומים, שוד ותליות בעיראק. הנקל לשער מה היתה הרגשתם של היהודים בארצות אלו. והנה קרה לנו נס גדול: נצחונו המזהיר של צבא־הגנה לישראל, ובריחתם של כ־400000 ערבים מן הארץ (דבריהם על ״מיליון״ שקר גמור). נצחון זה, וחיתת אלוהים אשר נפלה על הערבים, הפתיעו והדהימו את מנהיגיהן של המדינות הערביות ולא הספיקה להם שעתם להשמיד את היהודים בארצותיהם על דרך אותו צורר גרמני. מובן מאליו, שעובדה זו, היינו שלא נתקיימה התקפה טוטאלית מצד ארצות ערב על היהודים, כפי שאפשר היה לחשוש, יש לזקוף ראשית — על חשבון הניגודים הפנימיים שבין העמים הערבים ובין חוגי שליטיהם, ושנית, במידה רבה, על חשבון .עצם העובדה שהעמים הללו קשורים ותלויים באו״ם וחברים בו, ואו״ם היה אז מעונין בהפסקת פעולות האיבה בין הצדדים מפני טעמים שלא נעמוד עליהם כאן. והנה, אחרי נצחון ישראל, באה שביתת הנשק, ואלה שהתכוננו לצאת בעקבות הנאצים לפי תכנית המופתי ואנשיו, אשר למדו בבית ספרו של הצורר הגרמני, לא הספיקו לבצע את זממם, וליהודים שבארצות האיסלאם ניתן זמן לנשימת הפוגה.

לאחר שביתת הנשק התחילה הנהירה מארצות ישמעאל בגלוי ובמחתרת: בגלוי — מארצות ערב, שלא נלחמו בפועל עם ישראל, ומארצות האיסלאם הבלתי ערביות, ובמחתרת — גם מהארצות הלוחמות. יוצאות מן הכלל היו תימן, אשר לא מנעה יציאת היהודים מתוכה, על אף מצב המלחמה שהכריזה על ישראל, ועיראק אשד האיצה ביהודיה לצאת מפני שלטשה עיניה אל הונם של יהודי בגדד העשירים. בכלל ירשו הערבים בארצותיהם את רכושם של היהודים.

זו לא היתה עליה רגילה, תוך הכנה והכשרה, מיון וסיוג, קביעת מועדים, אלא יציאה מבוהלת וטוטאלית, ״אכסודוס״, כעין ״יציאת מצרים״. הראשונה לזוז היתה יהדות בולגריה. זוהי אמנם מדינה נוצרית, אולם יהדות בולגריה היא יהדות תורכית ביסודה, ספרדית־עותמנית לפי מוצאה ולשון דיבורה ותרבותה קשורה עדיין בנימים אמיצות אל היהדות התורכית. כ־36000 יהודים, שהם 90% מהאוכלוסים היהודים שם, יצאו את בולגריה והגיעו לארץ. שניה לה היתה תורכיה, אשר גם ממנה עלו לארץ כ־35000 נפש מתוך אוכלוסים של 80000, דהיינו 431%. באותה שעה עלו כ־8000 מיוגוסלביה, חלק מהם ספרדים, ו־10000 מיוון.

מקום מיוחד בעליה הזאת תופסת תימן. גולה מושרשת זו, שהתקיימה כאלפיים וחמש מאות שנה, נתחסלה כמעט כולה עם עלית 45000—50000 מאוכלוסיה, ובהצטרפם אל 35000 יוצאי תימן אשר הקדימום בארץ, הגדילו כפליים ויותר את האוכלוסיה התימנית בישראל המגיעה כיום עד כדי 100 אלף נפש. אחריה באה העליה הגדולה מצפון אפריקה, ובמיוחד יציאת כל הישוב היהודי העתיק מלוב. היציאה מארצות צפון אפריקה נמשכת בהפסקות, תוך רדיפות והפרעות נקמניות מאת השלטונות הערבים, בפרט במארוקו. לאחרונה, עם יציאת הצרפתים מאלג׳יר, יצאו גם היהודים, יותר ממאה אלף נפש! והנותרים, כשתי רבבות, הולכים ועוזבים אף הם. מפני הסיוע שהם מקבלים, כמו הצרפתים, מממשלת צרפת, עברו רובם לצרפת. אבל חלק מהם פונה גם משם אל ארץ אבותיהם; ועוד רבים יעשו כן, בלי ספק.

אחרי לוב התחילה — והושלמה בזמן קצר — יציאת היהודים מעיראק — מגלות בבל, שגם בה נמנו כ־130000 נפש, ואחריה התחילה יציאת יהודי פרס, בד. ישבו כ־90000 נפש. ותוד־כדי־כך באה גם עלית גולת אפגאן הקטנה, ועשרות אלפים עולים ממצרים, מהודו וממזרח הרחוק. על הפרק עומדת כל יהדות צפון אפריקה, המונה גם כיום מאות אלפי נפש. ניתן לומר, כי כל יהדות המזרח מסביב לים התיכון, ״יושבת על מזוודותיה״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר