על התגלותו של רבי עמרם בן דיוואן בחודש הרמדאן-דן אלבו

למקרא דרשתו של המופתי מוחמד חוסיין, על העצים והאבנים שיפתחו את פיהם בבוא יום ויקראו: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מאחורי, בוא והרגהו!'", נזכרתי בסיפור-עם, העוסק בתמות דומות, בניחוח ענייני השעה.

התגלותו של רבי עמרם בן דיוואן בחודש הרמדאן

דוברי אמת שמעו מרבי משה ביבאס זצ"ל, ראש דייניה של קהילת וואזן שכיהן בתפקידו מעל לחמישים שנים [מניסן תקפ"ה 1825 ועד הסתלקותו מהעולם הזה בסוכות תרל"ח 1878], את הסיפור הבא:

תוך כדי שיחה ערה על זיקת הגומלין בין מראה עיניים ותודעה, טען הש'ח המוסלמי מפאס, שהתמונות המתחלפות יוצרות עומס על הזיכרון והתודעה ומשבשות את השיח עם עצמנו. רק קשב לשקט הפנימי – אמר – עשוי לגלות את המעברים הקסומים אל האושר. הרב ביבאס השיב, שהתכנסות יתר פנימה בהגיגים והרהורים, עשויה להביא את הנפש לידי הזיות ותעתועים. אדם במצב זה, נעשה חירש ועיוור לעולם סביבו. ויתור על מראה עיניים עשוי למנוע מאתנו לראות את נפלאות הבריאה. אלמלא אוזניו, אברהם לא היה שומע את קריאת המלאך שלא לשלוח יד אל הנער, ואלמלא עיניו לא היה רואה את האיל בסבך. איזון בין חוץ ופנים זו המידה הטובה. ובתוך כך, נשאל הרב בהפתעה : "האם בכוחו של הצדיק שלכם להתגלות בעולם, ממש מול העניים?"

"איני יודע!" השיב רבה של קהילת וואזן.
"אתם מאמינים שרבי עמרם בן דיוואן מחולל נסים, אוכיח לך שאתם מתפללים להבל וריק." הוסיף הש'ח.
– "כיצד תעשה זאת, אדוני?" תמה רבי משה ביבאס.
– "ראה", הצביע לעבר אחד משערי העיר "על היהודי העשירי שיצא משער זה, אעליל שקילל את הנביא מוחמד ואדרוש להוציאו להורג, במו עיניך תראה כי יוצא להורג! במו עיניך תראה שלמרות חפותו – הצדיק שלכם לא יוכל להצילו!"
– "ראה אדוני, אין צורך לבצע פשע, רק כדי להוכיח לי שאין צדק בעולם! אתה ואני יודעים שלפני בוא המשיח, דבר אינו שלם – אין שלמות, אין שלום ולא שלוות נפש, וודאי וודאי שלא צדק, חמלה ואהבה בין הבריות."
– "אתם מאמינים שרבי עמרם בן דיוואן מחולל נפלאות, הבה נראה אותו מציל את היהודי העשירי שיחלוף על פנינו באקראי."
– "אדוני, שקול היטב את מעשיך, שווה בנפשך שהצדיק שלנו, רבי עמרם בן דיוואן יפתיע ויופיע! עונשך יהיה כבד מנשוא!" ניסה הרב, להניא אותו ממעשהו.

שעה שהרב והש'ח שוחחו, אנשי העיר היו באים ויוצאים מהשער, יהודים וערבים, נשים וגברים, ילדים וזקנים. היהודי העשירי, שהגיח מן השער היה גבה קומה, בעל פנים כחושות, שיער וזקן לבנים, שמו היה יונה פריינטה. אסוף כולו בהרהוריו צעד כפוף-ראשו בעיניים נוטות מטה. בהתקרבו לכדי טווח נגיעה, לפת הש'ח המוסלמי את זרועו השמאלית וטלטל אותו בפתיעה. יונה נעצר בבהלה, הרים ראש תכף לראות מה קורה, או אז, בטרם הִתְעַשֵּׁת מן ההלם, דחף אותו הש'ח בחוזקה והפילו ארצה ופתח בצעקות:
"שמעוני אנשים, יהודי זה קילל את הנביא! יהודי זה קילל את הנביא!" בעוד כף רגלו הימנית דורכת בבוז על גבו של יונה השרוע למרגלותיו, כאחוז דיבוק, חזר שוב ושוב על אותו משפט. אט אט, החלו נקבצים סביבם סקרנים, בטלנים, שוטים וחסרי מעש. בתוך רגעים עמד מספרם על עשרות. מחמת הנפילה אפו ופניו התכסו בדם. הרב נתקף פחד. תחילה חשב, ללכת להזעיק את נגיד הקהילה לעזרתו, אך מיד נמלך בדעתו, מחשש שיונה פריינטה יותקף על ידי ההמון בחמת זעם וגזר דינו ייגזר במקום על ידי ההמון המשולהב. הוא נותר במקום וסוכך עליו בגופו וחצץ בינו ובין ההמון הנסער, עד שנלקח, על ידי שני שוטרים לבית המעצר. בעוד יונה פריינטה מתרחק בחברת השוטרים מהמקום, ידע הרב ביבאס שנס היה פה.

-"זה עתה, ראית במו עינך, שצדקתי" חייך בנבזות איש הדת המוסלמי.
-"הרשה נא לי לשאול אותך" לא עצר בעד עצמו הרב: "מדוע אתה שונא יהודים? מה רע עשו לך? האם איש נכבד ורם יחס כמוך יכול לטעון שנפגע פגיעה ולו קלה ביותר מידו של יהודי כלשהו, כאן או במקום אחר, עתה או לפנים?"
-"היהודים שנואים עלי משני טעמים" השיב הש'ח הפאסי, "מקובלת עלינו האמונה, ששעת תחיית המתים, לא תגיע, אלא עד שנלחם ביהודים. וכשהיהודי יתחבא מאחורי אבנים או עצים, האבנים והעצים יקראו: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מאחורי, בוא והרגהו!'"
והסיבה השנייה נעוצה דווקא בעובדה, שאני פוגע ביהודים דרך שיגרה, בלא לבוא על עונשי. פגעתי ביהודים אין ספור פעמים ודבר לא קרה לי! עשיתי מעשי נבלה, גנבתי את כספם, עשקתי אותם, סחטתי את ממונם, פסקתי להם עונשי מלקות ללא הצדקה, פסקתי כל מספר מלקות שחפצתי, כמידת רשעותי בזמן המעשה. דנתי אותם להורג, עשיתי מעשים מחפירים ונפשעים ולא באתי על עונשי! דווקא משום כך אני שונא אותם, כי הם מוכיחים לי, שאין השגחה בעולם, אין צדק, הכל תוהו ובוהו."

– "אם ידוע לך בוודאות, שהכל תוהו ובוהו – אדוני – אז מה יועיל לך אם יהודי נוסף יוצא להורג? כיצד מותו של יהודי זה, יכול להועיל לחיזוק אמונתך, או להועיל לך להבנת טיבם של היש והאין, העוול והצדק, בעולם הזה?" תמה ר' משה ביבאס.
– "אני מחפש ביטוי כלשהו של התגלות אלוקית, הוכחה נחרצת, שיש אלמוות ועולמות עליונים, גן עדן וגיהינום. על כן שאלתי היכן ה'סייד' הכי גדול של היהודים, אמרו לי בוואזאן, באתי לכאן כדי לתבוע את התגלותו, אם יתגלה, אולי ייפסקו ספקותיי וייסוריי בעולם הזה, ואמצא מנוח לנפשי! אני מחפש ראיה, בדל הוכחה, סיבה להאמין בצדק, בהשגחה, בנצחיותה של הנשמה ובקיומו של גן עדן. טרחתי ובאתי מפאס לכאן, כדי לקבל את ההוכחה שלא קבלתי בשום מקום! אני מודיע לך בזה שאם תאמר דבר וחצי דבר מחלופי הדברים בינינו, או שתעיד לטובת היהודי, סופך יהיה כשלו. אעליל, גם עליך שדברת סרה במוחמד." סיים באיום.

ברגע שיצא יונה פריינטה מהשער, ידע הרב שהנס התרחש, שכן, היהודי שהואשם בביזיון הנביא, אילם היה. יונה היה מוכר היטב בקרב אנשי העיר, יהודים וישמעאלים כאחד, כבעל מלאכה מעולה. הוא עסק בתפירת מזרונים, ונודע בזכות יושרו ומסירותו בעבודה. מידי שנה, בתחילת הקיץ יונה הוזמן לבתי הפאר של ה'שורפה' לחדש את המזרונים. לאחר שהמזרונים נפרמו, והצמר שהוצא מתוכם, נרחץ ויובש בשמש, בעזרת הצמר הרחוץ ובד חדש, הוא תפר מזרוני צמר חדשים. בעיני כולם הוא נחשב לתופר המזרונים הטוב בעיר, ידיו מלאו עבודה. אולי אילמותו הייתה אחת הסיבות לחיזור אחר שירותיו. יונה לא בזבז זמן בשיחות נימוסין ודברי סרק. מרגע הגיעו לבית הלקוח לאחר תפילת שחרית, ידיו לא משו מערמות הצמר, הבדים, החוטים והמחטים.

למחרת, הובא יונה למשפט לפני הפאשה של העיר. ר' משה ביבאס ביקש מידידו הפאשה רשות כניסה לאולם המשפט, הן מתוקף מעמדו כרב הקהילה והן כמי שהיה עד לאירוע.
– "יאמר נא כבודו, במה תאשים את היהודי?" שאל הפאשה את איש הדת המוסלמי מפאס.
– "היהודי השפל הזה היושב לפנינו," ענה, בהצביעו על יונה פריינטה "אמר דברי נאצה נגד הנביא ואני תובע כי דינו ייגזר למוות , ושההוצאה להורג תבוצע עוד היום בפומבי ברחבת השוק, לפני אנשי העיר, כדי שהמאמינים והכופרים כאחד, כאן ובכל מקום, ישמעו, יראו ויראו!"
– "האם תסכים שהחכם שלהם ימסור עדות על האירוע?" שאל הפאשה.
– "אין לי התנגדות!" ענה בביטחון והניח את עיניו יוקדות השנאה על ר' משה ביבאס.
"באיזו שפה קילל את הנביא?" שאלו הפאשה.
"בערבית, כמובן!"
"האם כבודו דובר שפות נוספות?" שאל הפאשה בלעג.
לשמע השאלה הבלתי צפויה, והגיחוך שהתלווה אליה, הושלך הס באולם. המוחאזניין-השוטרים שעבדו בשירות הפאשה, שהתקבצו ובאו לראות כיצד ייפול דבר, נדרכו, והביטו במתרחש בסקרנות. כל הנוכחים, למעט איש הדת המוסלמי עטוי הג'אלביה הלבנה והמהודרת והטרבוש האדום, ידעו כי עוד רגע קט יתגלה הכזב.
בסיום שלב השאלות והתשובות, לאחר שהעדות נגבתה, תועדה ונכתבה כלשונה על ידי מזכיר בית הדין, עבר הפאשה מזחיחות לב וצחקוקים לידי זעם. באותו רגע נראה לרב ביבאס כאילו השטן המשטין על ישראל בא להתוודות על כל פשעיו ברגע זה לפני ריבונו של עולם, ולידתו של יונה פריינטה כאילם, לא באה אלא לטובת הרגע הזה, כדי לחצות את העולם באופן מובהק בין אור וחושך בין צדק ועוול ובין צדיקים ורשעים. איש הדת מפאס שביקש על ידי מעשהו הנפשע לכפות על רבי עמרם בן דיוואן להתגלות, לא ידע מה שכולם ידעו, שהוא כבר התגלה.
-"האם תסכים לחזור בך מטענותיך, אדוני?" שאל אותו הפאשה בנדיבות, כדי להציל את בן דתו המיוחס מביזיון ומאסר.
– "מדוע, שאחזור בי מאשמה חמורה כל כך? כיצד אוכל לסלוח למי שקילל את הנביא?"
– "אם כך, הסכת ושמע ואסביר לך מדוע: כי כל אנשי העיר הזו, יודעים שהיהודי הזה, היושב על כיסא הנאשמים, מעולם לא אמר מלה רעה על איש, לא קילל ולא חרף איש, ולא גידף איש! ואני רוצה להיות הגון אתך ולומר לך אדוני בכנות גמורה, שכל איש בעיר הזו יודע גם, שהאיש היושב לפנינו, מעולם לא אמר מילה טובה על איש ומעולם לא ברך איש, לא החמיא לאיש ומעולם לא אמר דבר ולא חצי דבר, כי האיש שהנך טוען שקילל את הנביא, הנו אילם מרגע שיצא לאוויר העולם!" לאחר שתיקה קצרה, המשיך הפאשה "אוי לנו ואוי למוחמד שכאלה הם מאמיניו, עלילות כזב כאלה דינן להתבטל מאליהן אצלנו ובכל מקום אחר, ואוי למי שייתן לשטן מקום מושב בעירו או בנפשו."
בסיום הנאום, בהתמוגגות מה, הרכין ראש לשמע דבריו שלו עצמו והצהיר: "שחררו את היהודי לביתו! וקחו את האיש החצוף הזה למעצר, כלאו אותו בדיוק בתא שבו לן יונה אמש, עד שנגזור את דינו! האדמה הקדושה של עירנו לא הייתה סולחת לי אילו פסקתי אחרת."
עיני איש הדת המוסלמי קפאו, עתה הבין מה שניסה להסביר לו יום קודם ר' משה ביבאס בנועם ובפה רך, שרבי עמרם בן דיוואן לעולם אינו מכזיב וסופו להציל את היהודי התמים מגזר דין מוות.

למחרת סיפר הפאשה של העיר לרבי משה ביבאס, מה הביאו לפסוק כפי שפסק. "בטרם הובא לידיעתי הבוקר, שיונה במעצר, אמש, בלילה שקדם למשפט, סייד עמרן בן דיוואן התגלה אלי בחלום. שמעתי את קולו של סייד עמרם אומר לי "לעולם לא תוכל להעלות על לבך את יפי גן העדן, לעולם לא תוכל לעשות משהו טוב מזה, בזה תלויה ישועתך, מה שתפסוק הוא שיחרוץ את גורלך לגן עדן או לגיהינום. חשתי התרוממות רוח, למרות שמונים שנותיי חשתי דחף בלתי מוסבר לצחוק, בתוך תוכי התפקעתי משמחה, לראשונה בחיי ידעתי בוודאות שמשגיחים משמים על מעשיי. הפעם היה לי ברור שאני עומד לעשות את המעשה הנכון, בלי שוחד, בלי כופר, בלי תחנונים ובלי קבלת שלמונים כדרכי. יונה ואני בני אותו גיל, בהיותנו ילדים בני שש-שבע שיחקנו יחד באותו רחוב. כל הילדים ביקשו את קרבתו, כל ילדי הרחוב רצו לשחק אתו, אולי בגלל יופיו ואולי בגלל אילמותו, זו עמדה תמיד לזכותו, כי בלא מלים בפה, הוא לא יכול היה לפגוע באף ילד!"
"אילמותו עמדה לזכותו במרומים כי האיש הצח והתמים הזה, מעולם לא חטא בלשון הרע." המשיך ר' משה ביבאס את קו מחשבתו של הפאשה. לאחר שכשלה העלילה והכזב יצא לאור, חש רבי משה ביבאס שדבר לא יוכל להפיג את הנס. שלושה נסים נעשו כאן. הראשון, שהיהודי העשירי שיצא מן הסמטה היה לא אחר, מאשר יונה פריינטה האילם האחד והיחיד בקהילה היהודית של וואזן. השני, שאותו אילם זקן, היה חבר ילדות ואהוב לבו של הפאשה והשלישי שהפאשה איש הרשע, הבצע והנכלולים שלא כמנהגו, שפט משפט צדק למרות שמעליל העלילה היה איש דת מוסלמי נשוא פנים מפאס, שיכול היה להתברר כמי שקשור בקשרי נישואים עם משפחת המלוכה או אחד מבניה. שׂוֹש נָשִׂישׂ כִּי אֱלהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים, בַּכּוֹשָׁרוֹת; זכות רבי עמרם בן דיוואן תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.

עיבוד לסיפור ששמעתי מאבי, אשר בן לונה ומרדכי אלבו, מצאצאי הפילוסוף ר' יוסף אלבו בעל 'ספר העיקרים'.

דן אלבו