דר׳ דן מנור – רבי יעקב אביחצירא ־ האיש ותורתו ־ האיש ותורתו – ברית 31 אביב תשע"א

פעילותו הציבוריתברית 31 - תאפילאלת 001

בקובץ 'מעשה נסים' מסופר על פעילותו של המחבר כמחנך ומורה, כמוציא לאור פסקי דין, כמשכין שלום בין הבריות כדרשן ומגיד מישרים ועוד. באגדות אלה בולט היסוד הפיקרסקי -מסעותיו של המחבר מקהילה לקהילה. והמסופר באגדות מתאשר מעדויות אחרות כמו זו של ר' רפאל אלבז המכתיר את המחבר בכינוי 'מראות אלוהים…שעלה במרום החוכמה', ומספר בין היתר על ביקוריו התכופים של המחבר בעיר צפרו. וכן עדותו של ר' חיים עובדיה, שבית אביו שימש אכסניה קבועה למחבר.

מאלפת יותר היא עדותה של בת ר' אבנר צרפתי, כי באחד מביקוריו של המחבר בבית אביה היא שכבה על ערש דווי, ובזכות תפילתו של המחבר היא החלימה מחולייה. מהמחבר עצמו יש לנו עדות אחת בלבד בזו הלשון: "בעוברי בטנגירה הראה לי ידידי ר' משה בן גיר פסק דין אחד וגוי ״. מדבריו ניכר שאין זו נסיעה חד פעמית, כי אם אחת מני רבות, והעיר טנגיר היא מעין תחנת ביניים בדרכו למקומות אחרים. במסעותיו אלה הוא התוודע לתרבות העירונית על גילויה השונים. סמוכין לכך היא הביקורת שהוא מטיח על גילויי מתירנות – ובמידת מה גם על גילויים של הסתאבות, השכיחים על פי רוב בחברת השפע, כגון: התפארות בלבוש, בתענוגות של מאכל ומשתה, תאווה לשררה, פריצות, לשון הרע, רמאות במשא ומתן ועוד, ומדובר כאן בעדות ראייה ממש, כפי שהמחבר מדגיש: "כאשר עינינו הרואות". הרקע לתופעות אלו הם, כמובן, פיתויי החיים השכיחים בערים, בניגוד לכפרים שהשמרנות גודרת את תושביהם מפני כל תופעה של הדוניזם.

אכן, בקורתו אינה מצטמצמת בתחום שחיתות המידות בלבד, אלא מפליגה גם לתחום של אמונות ודעות, כגון האמונה בהשגחה האישית ובידיעת האל את הפרטים – שני נושאים שאינם מתיישבים עם החשיבה הפילוסופית: "שכופרים בהשגחתו ית'[ברך] ואינם חושבים שהוא משגיח בכל פרט ופרט ויודע מחשבות בני אדם". דעה אחרת, שעליה הוא מותח בקורת, מייחסת לידיעת טעם המצוות ערך עליון. הפוטרת את האדם מקיומן. הוא מוקיע את בעלי הדעה הזאת: "כזדים הבודים מלבם אשר לא כתורתך". הם יודעים את טעם המצוות, "אך חוכמתם הייתה להם לתקלה".

נביא כאן עוד הערה אחת שיש לה זיקה לביקורתו על השכלתנות. בדבריו על מעלת משה רבנו הוא חותם את דבריו במה שהוא מגדיר כאמרה ידועה: "והחכמים אומרים מי שתובע חברו לדין אומר לו עשה לי דין מרע״ה [משה רבנו עליו השלום], אינו אומר לו עשה לי דין כהרמביים". ברם, הנקודה החשובה בביקורתו על הרציונאליזם של זמנו, היא הזכות שהוא מלמד על תורת הנסתר נגד מכחישיה, שאותם הוא מוקיע כבעלי: "רוח עוועים", וכפי שהוכחתי במקום אחר, אלה היו משכילים מבית מדרשו של יהודה אריה ממודינא. ובאשר למעלתה של תורת הסוד הריהו מגדיר אותה כאמת עיונית, וכתורה בלעדית להשגת האלוהות. זו, לדעתו, משמעות הכתוב: "אתם נצבים לפני ה' אלהיכם" (דברים כט ט). "אתם" בהיפוך אותיות: אמת, שהיא תורת הסוד. ומשמעות הביטוי"לפני אלהיכם"

היא השגת האלוהות. תורת הסוד מעניקה לאדם שלמות רוחנית: "דסודות התורה הם טהרת הנשמה לזכוכה להתדבק בהקבייה".

עליונותה של הקבלה משתקפת מן ההבחנה שהוא עורך בין ארבעת סוגי הפרשנות "פרדייס, במקביל להבחנה שבין עולמות "אביייע". הפשט שווה לעולם העשייה, שהוא המדור הנמוך ביותר, הדרש שווה לעולם היצירה, הרמז בתחום הבריאה והסוד בתחום עולם האצילות העליון מכולם. הבחנה זו אמורה גם לגבי כוחות הנפש, כאשר מקום הפשט בנפש, הדרש ברוח, הרמז בנשמה והסוד ביחידה העליונה מכולם. לעתים הוא עומד בעיקר על השוני שבין תורת הסוד לפשט כשהוא משתמש בדימויים שונים. הפשט דומה למים מרים, והסוד למים מתוקים. "מים מרים" הם כוחות הדין החוסמים בפני האדם את הדרך להשגת האמת, או לפי נוסח אחר,היחס שבין הפשט לסוד הוא כיחס שבין האור לחושך.

בעניין זה אין המחבר מחדש דבר, אלא הוא הולך בעקבות הזוהר המפליג במעלתה של תורת הסוד תוך הטחת דברים קשים בפשט, ולא זו בלבד, אלא הוא מניף שוט ביקורת גם על התלמוד, שאותו הוא מדמה לשעבוד מצרים. אכן, בנקודה זו הרי״א מבטא עמדה משלו, לא זו בלבד שבביקורתו על הפשט אין שום רמז שכוונתו לתלמוד, אלא הוא אף מסנגר עליו מפני הביקורת של הזוהר. התלמוד, לטענתו, אינו שיעבוד, אלא אמצעי להמתקת הגלולה המרה של השעבוד. התלמוד אינו בא מצד הדין כתפיסת הזוהר, אלא מצד החסד. ולבסוף הוא מקדיש דרשה מיוחדת לשבחה של הגמרא. זו אחת הדוגמאות שבה הרי״א חולק על המקורות שמהן הוא ניזון.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר