אזי המים שטפונו- רבי רפאל אהרן בן שמעון

צפרו-המללאח

בכ״ז אייר של אותה שנה — תר׳׳ן־(1890) היה רבי רפאל אהרן שוב עד ראיה ונוכח באסון מזעזע שקרה בעיר צפרו הסמוכה לפאס. סופת גשם וברד גרמה לשטפון גדול, עקב כך נהר צפרו עלה על כל גדותיו והציף את כל העיר. יהודים רבים נספו ורבי רפאל אהרן ניצל אך בנס. את המאורע המחריד הזה תיאר רבי רפאל אהרן בפרוטרוט בהקדמתו לספר ״עת לכל חפץ״, וכך הם דבריו ותיאורו המלא:

כאשר חזרנו מללות את כבוד הרב שי׳ בשובו אל נוהו, נכנסנו לפתה מקום משכן היהודים הנק׳ בשם אלמלאח. ונשב להנפש בחנות הגזברים וממוני הקהל אשר על יד השער. וכרגע נהפך לבי לאיש אחר. והודי למשחית. אימה חשכה נפלה עלי. היגון הקיף את כל חדרי משכיות לבבי פנימה. העולם נדמה בעיני כשאול התפתה, מבלי ידעתי על מה זה קרה לי ככה. גם לעת האוכל נקראתי לבית אכסניא ולא הלכתי, כי לא ערב אל לבי כל דבר. וכמעט הייתי למשא על אוהבי ורעי היושבים לפני, בהיותי ביניהם ערימת יגון מבלי סיבה וטעם. ידידי הח״ר שלמה יצ״ו היה לבו דוה בראותו אותי צולל בנבכי ים האנחה על לא דבר.

ועכ״ז לא זז מחברתי כל היום ההוא. ולבקשתו נעתרתי עוד להוחיל עוד ע״י השער עד שוב הנוסעים, כי הרבה מאנשי העיר יסעו אחרי הפסח למכור מרכולתם ולעשות מלאכתם בהכפרים, ועתה כי קרוב יום חג מתן תורתינו התחילו לשוב איש לביתו, ודרך השער הזה יעבורו כי אין איש זולתו. (אוי מי ידע זאת מראש כי האומללים האלה רגליהם ערבים בעדם להביאם אל מקום ההפכה להיות הם תחלה לברות למי הזדונים אשר שמו קץ לחייתם בלילה ההוא לדאבון לבב בעוה״ר). כנטות היום השמים התקדרו בעבים ועננים כבדים ושחורים יפיקו זוועה ובלהות וחרדת מות. והגשם החל לרדת בכח עצום נורא. ונאלצנו לשוב הביתה להקביל פני השבת קדש ולהחליף שמלותינו כדת!

אך כאשר דרכה כף רגלי על סף הבית, היגון הוסיף להציק לי מאד מאד ויכביד עלי אכפו באופן נורא. ומבלי לב פתחתי את המלתחה להוציא בגדי ממנה. וכרגע רוח על פני יחלוף ואמאן להחליף שמלותי, ואסגור את המלתחה ואשיבנה למקומה, לתמהון לב ידידי הח״ר שלמה יצ״ו אשר זרו לו דרכי ביום הזה. ואומר אליו רק יען כי היום רד מאד אין עת להתפלל מנחה וערבית ע׳׳כ חדלתי מלהחליף שמלותי. עוד הוסיפה מצוקת לבי להוליכני שולל, כי עמדתי על דעתי ללכת להתפלל בבית הכנסת הלילה הזה, תחת אשר מיום בואינו אל בית האכסניא ידידינו ס׳ שמואל יצ״ו בכל לילה יקבץ מנין יו״ד משכניו להתפלל שם תפלת מנחה וערבית, כי זה הוא חק הכבוד אצלם לאיש נכבד בעיניהם ובפרט היותו שד״ר מאה׳׳ק תו׳׳ב. ועם כי הגשם יורד בזעם אפו, ופני השמים יפילו חרדה על לב היותר אמיץ, לא נתנני לבי לסוג אחור מדעתי.

לשוא התחנן ידידי בעל אכסניא וידי׳׳ן חברי הטוב הח״ר שלמה יצ״ו כי נשאר בבית ויקבצו מנין כנהוג, וכי בושה היא לצאת לרחוב העיר בעת גשם כזה טורד וזועף. כ״ז ללא הועיל. כפרה סוררה נתקתי מוסרות דרכי האנושיות ואעש רק מה שלבי גוזר ולא אשוב מפני כל. הגם כי הייתי מרגיש כי מעשי היום המה סרי טעם, אכן לא היה לאל ידי לכבוש את לבי אשר משל עלי ממשלה חזקה. ידי״ן הח״ר שלמה יצ״ו גם הוא גמר אומר להתפלל אתי בבית הכנסת ויתן אלי את ידו בדבר הזה, ונאלץ גם בעל האכסניא לבוא אתנו לבית הכנסת של כבוד הרב מארי דאתרא כבוד מע׳ הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, המשורר היפה ונשגב, הדו״מ אהובינו הנאמן כמוהר״ר רפאל משה אלבאז יצ׳׳ו.

במלא חפנים עמל עברנו הדרך מביתינו לבית הכנסת כי הגשם היה כנחל שוטף. ובגדינו רוטבו ממים כרגע. ונבואה לבית ה׳. בקושי השגנו מנין ונתפלל. כל עת התפלה היה לבנו מלא מורא ופחד, ועל פני כולנו נראו אותות חרדה ובהלה איומה, כי קול צנורי הגגות המקלחים מימיהם ארצה היה כקול רעם בגלגל. כנהמת ים עת ירומו משברי גליו ויתנו חתתם בלב שומע, ככה הפיל קול הגשם חרדת מות על לבנו.

ברוב הגגות התלכדו הצנורות יחד הרחוקים זה מזה מקצה הגג לקצהו, ויתוועדו לזרם אחד כביר וחזק. כחיתו טרף עת יתוועדו לארוב דם, ככה היה דמיון קילוח צנורי הגגות, כי התוועדו להביא על העיר שואה ומשואה. אחר תפלת ערבית התמהמהנו רגעים אחדים להתעלס באהבת כבוד הרב ר׳ רפאל משה יצ״ו כדרכנו(אל נא תקוץ נפש הקורא נעים בסיפורי פרטי כל דברים העוברים, כי בכל אחת מאלה היתה נסיבה מאדון הנפלאות להגדיל חסדיו אתנו להציל נפשינו מן ההפכה והאבדון המעותדים לבוא בלילה האיומה ההיא אחרי רגעים ספורים, כאשר יבין הקורא נעים מסיפורינו הלאה).

ובעודנו משוחחים זה עם זה — ולפתע פתאום הצווחה הקיפה את העיר. הו הו נשמע מכל פנה. צעקת שבר ויליל רוח מכל עבר. ובכל רחובותיה קול העם ברעה תרועת מות ותהי לחרדת אלדים. כי הנהר הסובב את העיר שטף ועבר תוך העיר ויטביע במצולות מימיו בתים רבים ונפש אדם. עיר צפרו היא בנוייה לרגלי ההר, ואורכה משתרע צפונה ונגבה, והנחל הולך סביבה משתרע מצפון לדרום, אכן הוא בוקע תוך העיר ויחלקה לשתים, והולך סובב לצד מזרחה ועושה דרכו הלאה עד התלכדו עם הנחלים הגדולים אשר בארץ.

ולריבוי הגשם שהיה ביום הזה בשצף קצף, נתקבצו מימיו בין רוכסי ההרים העליונים העוטרים את העיר צפונה. וכאשר גאו המים מאד וברדתם בכח נורא ממורד ההרים פרצו בעים רוחם על פני העיר ויכסו את הבתים והחצרות אשר בחלק התחתון מהעיר. ויגברו המים יותר מגובה שמונה מטר צרפתי. גם חשכת הליל הוסיף להותם, כי לא זאת שאין נרות להאיר חשכת ליל בכל רחובות העיר בכל ערי המארוקו, גם אור הירח קדר כי הוא סוף החדש ועם חשך העננים הכבדים היה חשך כפול ומכופל, ובכל הרחוב איש לא ראה תמונת רעהו רק שומע קול אנחתו. ומרגע לרגע הוסיף קול הצעקה להתגדל הלוך ורב עד כי דמתה העיר למקום קשר מספד. ואיש אין בפיהו מענה להגיד פשר דבר אל נכון.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר