חודש תמוז, תשעה באב ומנהגיהם

תעניות

חודש תמוז, תשעה באב ומנהגיהם

״תקעו שופר בציון, קדשו צום, קראו עצרה״ (יואל ב. טו)

התעניות

לפנים בישראל, רק צום אחד קבוע היה ביהדות, והוא צום יום הכיפורים. הצום הוא ״מערב עד ערב״ כדי להיטהר לפני ה׳, ככתוב: ״כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה׳ תטהרו״. אח״כ, מנהיגי העם והנביאים קידשו עוד צומות על מאורעות שונים וחשובים באומה, אבל מימות אותם קדמונים, נשארו לנו רק שישה צומות בלוח השנה: אחד מן התורה, ארבעה מן הנביאים האחרונים ואחד מן הכתובים. לכל אחד מששת הצומות, ניתן סימן היכר מובהק .

אחד מן התורה – הוא יום הכיפורים – יום קדוש בו צמים מערב עד ערב ומתענים בחמישה עינויים. שמו המובהק, הוא ״הצום הלבן״ כי בו לובשים לבנים ומתפללים לבורא עולם, שחטאינו ילבינו.

ארבעה מן הנביאים ־ הם זכר לחורבן ירושלים ולשריפת בית המקדש

והם:

א.          עשרה בטבת או ״צום העשירי״, הוא נקרא ״הצום הקצר״ כי הימים בו קצרים.

ב.          שבעה עשר בתמוז הוא ״צום הרביעי״ ונקרא ״הצום הארוך״ כי הוא נופל ביום הארוך ביותר.

ג.           תשעה באב הוא ״צום החמישי״ והוא נקרא ״הצום השחור״ כי ביום זה לא לובשים בגדים נאים, מתענים כמו ביום הכיפורים וצמים מערב עד ערב.

ד.          ״צום גדליה״. הוא על־שם גדליה בן אחיקם והוא נקרא ״צום השביעי״.

הצום השישי שהוא מן הכתובים, הוא ״תענית אסתר״, על נס פורים. אנחנו מקיימים אותו ביום י״ג באדר בערב פורים. כל הצומות שהזכרנו נקראים ״תעניות ציבור״.

חודש תמוז

חודש תמוז הוא החודש העשירי למנין בריאת העולם והחודש הרביעי למנין יציאת מצרים. השם ״תמוז״ מקורו בשם האשורי ״דמוזי״. בלוח החקלאי העברי, שנמצא בחפירות גזר נקרא בשם ״ירח זמור״.

חודש תמוז והשד ״קטב מרירי״

בתקופת תמוז־אב מתגבר החום מיום ליום ״החמה מהלכת ביישוב כדי לבשל את הפירות״. . (פסחים צד, ע״ב, פרק ט). מרוב החום מתחיל לשלוט בעולם השד ״קטב מרירי״ כמסופר במדרש:

משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם ״קטב מרירי״ מצוי כמד״א (כמו דאת אמר: מדבר באופל יהלוך, מקטב ישוד צהרים תהלים צא) ואינו מהלך לא בחמה ולא בצל הסמוך לחמה. . . כולו מלא עינים, קליפות קליפות ושערות שערות. . . . עין אחת נתונה על לבו וכל מי שרואה אותו נופל ומת. . . שולט מארבע שעות עד תשע שעות״. (מדרש איכה רבתי א כט)

לכן, בגבור החום, 'פישכונייא' , נזהרו במרוקו לא לתת לילדים לצאת. גם המבוגרים נזהרו מלעבור בחום הלוהט, במיוחד לא להימצא בשטח בית העלמין. ״לא ילך אדם יחידי, ולא יוציא תינוק בלא מכסה״

אסור היה להרביץ ואף להרים־יד על הילדים בחודשי תמוז־אב. גם המלמד שיחרר את התלמידים מרוב ההתחייבויות והסייגים. לתינוקות של בית רבן, זה היה כעין ״חופש שנתי״.

צום שבעה עשר בתמוז

את קירבתו של יום תשעה באב מרגישים יהודי מרוקו כבר מיום צום שבעה עשר בתמוז, המכונה בפיהם , אסייאם אזג'יר ״הצום הקטן״ אם כי יומו הוא היום הארוך ביותר. הימים שלאחר צום י״ז בתמוז, נקראים בפי יהודי מרוקו, אתזאעי אזג'אר,  , היינו ימי אבל זוטא, ואצל יהודי תוניסיה הם נקראים ״הַיְאָמַת תקאל״ (הימים הכבדים). מתאריך זה ועד תשעה באב, ממעטין בכל: לא בונים, לא עוברים דירה, לא מתארסים ולא מתחתנים, לא לובשים בגד חדש, לא מסתפרים וגם ממעטין במשא ומתן, פשוט השכונה היהודית עוטה קדרות ככתוב: ״שבת משוש לבנו (מגילת איכה, ה־טו).

ביום שבעה עשר בתמוז, מתחילה קריאת ״תיקון חצות״ בצהרי־יום בבתי־כנסת.

הערת המחבר :  מועד לכל חי, עמי פז, סי׳ ט¡ הגיד מרדכי, עמי 197: בלוב מ־17 בתמוז עד ט׳ באב, נוהגות המיניקות לשמור היטב על תינוקן ולא להוציא אותו בלילה מחוץ לבית, משקיעת החמה עד אור הבוקר, כי קבלה בידם, שאם יעבור העוף ״בומה״ (כוס) (תהלים קב, ז) ויריח את ריח התינוק, לא יינקה ממחלת אסון