ר, ישראל נג׳ארה והתחדשות השירה העברית במזרח לאחר גירוש ספרד – יוסף יהלום

ר, ישראל נג׳ארה והתחדשות השירה העברית במזרח לאחר גירוש ספרדספרייה 4

יוסף יהלום

מתוך פעמים מספר 13

הפריחה הנפלאה של תור הזהב העברי הגיעה לקיצה זמן רב לפני הגירוש. ההשכלה העברית בקרב היהודים נתמעטה במיוחד במאה החמש עשרה. עייפים ורצוצים הם יצאו למסע ארוך ומייגע מזרחה עם הגירוש בסוף המאה. קשה להעלות על הדעת מה ניתן עוד לחדש בשירה העברית של ימי הביניים לאחר שיאיה הגדולים דווקא בשעות קשות אלה. גם המגמות הרוחניות, אשר שלטו במרכזים החדשים במזרח, לא עודדו את המשך הנהייה אחר הקלאסיציזם הישן. מטרתנו להראות, שמשבר הגירוש והחשיפה הפתאומית של היהדות הזאת בפני כוחות מקומיים הביאו לעולם שירה חדשה — עממית במהותה.

התנוונותה של המסורת החצרנית בשירה העברית

גירושים וזעזועים אינם מעודדים עלייתה של שירה חדשה, ואמנם ישראל נג׳ארה בראשית דרכו היה ממשיך נאמן של האסכולה הספרדית הישנה.

אביו, משה, מצאצאי ספרד, היה דמות רבנית חשובה בצפת ובדמשק וביקר במרכז היהודי החדש בסאלוניקי ואף עמד בקשרים עם גדול חרזני הדור, חזנו של קהל קאסטיליה, סעדיה לונגו. ישראל עצמו היה מקורב, כנראה, לדוד עונקינרה, הצעיר המוכשר שבחבורת השיר בסאלוניקי: לו אף שיגר שני שירים בתבנית הקלאסית הקפדנית, בחרוז אחיד ובמשקל יתדות ותנועות. מסתבר, שבמעמדו הנכבד היה ישראל נג׳ארה חלק מן החבורה האריסטוקראטית, שטיפחה את מסורת הכתיבה במתכונת הספרדית., הוא אף שימש מורה־דרך לצעירים, שחשקה נפשם במלאכת השיר. מתוך אוסף אגרותיו המליציות הכלול בחיבורו ׳מימי ישראל׳, שיצא לאור בונציה בשנת 1600, אנו למדים על פנייתו של הרופא יאודה אפמאדו אל משוררנו, 'שישים דרך ההלצה והשיר לפני חתנו׳. המשורר מצידו ממהר להסכים ומקבל על עצמו ללמד את ׳בני יאוד״ה קס״ת / לגשת בהגה וארשת / לפני מלך ושרים׳., השירה נתפסת כאן באופן מסורתי כחלק מן ההשכלה הטובה, הנותנת לבקי בה ובדרכיה מהלכים בחברה הגבוהה. אף יחסו של נג׳ארה לביקורת השירה דומה מאוד ליחסו של המשכיל המצוי.

באותו זמן רבו מושכים בעט־סופר, שהתפארו במליצתם החרוזה והשקולה, אף כי לא היו משוררים אמנים. נג׳ארה נאלץ לנזוף בצעירים חצופים וחסרי השכלה אלה, אשר העזו לשלוח יד במלאכת השיר בלא ידיעה של ממש במקצוע. מסתבר, שהוא חשב את עצמו אחד מבני היכל השיר, וראה חובה לעצמו לחנך את הדור על ברכי היתדות והתנועות. אמנם לא היתה זאת בכל מקרה מלאכה פשוטה, להעמיד דברים על דיוקם ואנשים במקומם, אבל נג׳ארה עשה כמיטב יכולתו. כך אנו למדים מתוך אחת מאגרותיו המליציות, שחכם מן החכמים כתב שיר התפארות בראש ספר שחיבר, והשיר היה אמנם ללא פגם מבחינת הפרוסודיה והדקדוק. אבל משוררנו הכיר את האיש וידע, שאינו בקי במלאכת השירים ׳ובשמותיהם היקרים׳. הוא חשד, שהשירים אינם מעשה־ידיו של מחבר הספר, אלא של משורר, שהמחבר ביקשו לכתוב לו שירים לשמו ובשמו. חשדו של נג׳ארה התחזק למקרא מעשי השקילה של אותו מחבר בשיריו האחרים, ובהם התגלה קלונו. שכן הוא החשיב את תיבת הלום כשתי תנועות, בו בזמן שאין בה אלא יתד, ואילו את תיבת מטיב, הדו־תנועית, הוא החשיב ליתד. עתה לא הבליג נג׳ארה ושינן את לשונו. לדבריו, כל רצונו להסיר כתם וחשד מעל מחבר הספר החשוב, אחר שיעיינו הקוראים בשירי המבוא וישוו אותם עם שיריו האחרים. את מכתבו המליצי הוא סיים בשיר סאטירי קצר:

אָחִי נְעִים זֶמֶר וְהוֹד כָּל מַהֲלָל / וּלְשׁוֹרְרִים שָׁירִים עֲטֶרֶת יַהֲלוֹם

שִׁירָךְ הֲכִי תִשְׁקוֹל בְּמֹאזְנֵי רַעֲיוֹן / וּדְחֵה לְשׁוֹן מֵטִיב וְאַל תִּקְרַב הֲלוֹם

זוהי מדרגת השיר בתקופה שלאחר הגירוש. חילופי דברים כאלה ושכמותם מאפיינים את הפעילות הספרותית. זמנה של החצרנות הספרדית הגאה חלף, ומהלך השירה אינו יכול להתנהל עוד על מימיה הרוגעים של הכתיבה הקלאסיציסטית. נעלמה החברה החצרנית המתענגת עונג רוחני על שיחת־גן מתובלת במאמרי חוכמה ומלווה במוסיקה מרוממת נפש. בסאלוניקי נשתמרה אמנם חבורה של בני מדרש השיר, אשר בהשוואה אליהם ישראל נג׳ארה היה ודאי בן הפרובינציה. אבל גם בני מדרש השיר עצמם כבר ניהלו את חיי־התרבות שלהם מחוץ להקשר ההיסטורי. לעיתים נראה, שמשוררי המאה ה־16 שימרו את המסגרות הישנות, אבל מילאו אותן בתכנים זרים ובלתי־הולמים לחלוטין. והדבר ניכר בכתיבתם.

בהיות השירה החצרנית במלוא תפארתה נהגו המשוררים לכתוב מכתמים אורנאמנטאליים, שנושאם מזרקה מפוארת בגן הארמון, תפוח אדמוני בקערת מגדנות או שושן פורח בערוגה מטופחת וכיוצא באלה. אבל המוכשרים והתוססים במשוררי התקופה שלאחר הגירוש מחפשים דרכים חדשות. הם כותבים אף על נושאים, שאין להם מקום כלל בשירה. דוד עונקינרה, למשל, שולח ידו במכתם שנושאו בלתי מקובל בשירה בכלל, ובמיוחד לא בשירה אריסטוקראטית אנינת־טעם.

שתי ואריאציות הוא הנחיל לנו ׳על אשר שמע בהיותו בבית הכסא לקול צבית חן׳ ומה שהרגיש באותה העת:

בהיות אסיר חשך בתוך אשפה / שמע צבית חן מדברת

ויחשוב אותו לעדן גן / בהט ודר ושש וסוחרת

להתבוננות, האמורה לעורר את התפעלותם של השומעים:

דודים ראו משכן אשר היה / מקום לבל צואה ומי רגלים

עתה ראו נדמה לעדן גן / שוכנים בתוכו מלאכי שמים

עד כאן הגיעה מסורת המכתם האורנאמנטאלי, שבו נהגו להציג על דרך ההפלאה חפץ מחפצי הנוי שבגן החצר. אבל מעתה משמש המכתם לתכלית שונה לחלוטין: ההפתעה והחידוש אינם טמונים עוד בצורה המהוקצעת בלבד, אלא גם בנושא עצמו. מאלפת ביותר גם היענותם של משוררי סאלוניקי לשירה העממית תוך זניחת המסגרות המסורתיות. ואכן מחוץ לשערי החצר התדפק בעוז זרם שירה אחר: שירי־עם ורומאנסות משכרות במתיקותן, שהביאו איתם הגולים מספרד, בלשון המדוברת בפיהם משכבר הימים. אחד מהם סיפר על גורלה של הנערה הבתולה: אשי איש לה וירכיך קומו לה רוזה (Asi es la virzen keomo la roza — כזו היא הבתולה כמו שושנה). בעקבות הרומאנסה כתב דוד עונקינרה את ׳ראו דמתה צבית חן בתולה לשושנה כגן עדן שתולה׳" — שיר קלאסי במשקל יתדות ותנועות ובחריזה אחידה לאורך שבעה־עשר בתיו. השיר מתנה את מר גורלה של האשה. בעודה בתולה היא דומה לשושנה, אשר טל השמים משקה אותה. אפילו הציפורים המקננות בענפיה שרות לה שיר מזמור. אבל משעה שיד שלוחה קוטפת אותה, היא קמלה ונובלת חיש מהר. עד כאן המשל הבא בפתיחת השיר. והמשכו הנמשל — הנערה הנאה, אשר כל עוד היא בבית אביה היא זורחת כשמש, שרים ונוגנים עפר לרגליה, אבל לא לעולם חוסן:

אכל אחר אשר פרחי ששונה / אנוש ילקוט ויחבוט את שתילה

 ויתעלץ באהבתה וישיש / ודדיה ירווהו בגילה

מהרה כסתה חשך נְוָתָה / ואין שימחה ואין שלום בחילה

ואין שואל ואין דורש שלומה / אבל תלבש כמו מדה קללה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר