״בין המצרים״ סיוד הקברים-קינות ומנהגים לט' באב אצל יהודי מרוקו

״בין המצרים״ט באב

סיוד הקברים

החל משבע עשרה בתמוז ועד השבוע של תשעה באב, נהגו הנשים לסובב בבתי העלמין היהודיים שבעיר ולסייד את קברי יקיריהן ולשפץ אותם במידה ונסדקו או נהרסו במשך השנה. גם קברים שלא היו להם בעלים או קרובי משפחה שיטפלו בהם, לא הוזנחו ולא נשכחו וטופלו או על־ידי הנשים המתנדבות או על־יד חברת רשב״י (החברה קדישא).

הנערים פותחים דוכני ממכר

מנהג משחקי קלפים הגיע עד לעולמם של הנערים ובשבוע של בין המצרים, השכונה היהודית, הוצפה בדוכני ממכר של ממתקים. כל נער נטל אחד השולחנת הקטנים  שבבית והפך אותו לדוכן, עליו הציג את מרכולתו: סוכריות, כמה חפיסות שוקולד וכן מעט ממתקים וכל ״סוחר צעיר״ הצטייד ב״סור של קלפים״ והמשחק התנהל כסידרו ועפ״י חוקי משחק הקלפים. כל ילד, תמורת כמה פרוטות יכל לשחק ולזכות בממתקים אם היה בר־מזל, או להיפך אם הוא ביש מזל. משערים, כי מנהג זה, הוא אולי שריד מימי השבתאות.

פ׳לוס סיפייא

בערב תשעה באב, קיבלו הילדים מהוריהם כמעין דמי כיס, הקרויים ״פילוס סיפייא״, שפירושם ״כסף לפירות הקיץ״. בעיירה צפרו, הילדים שקיבלו דמי כיס אלה פתחו גם הם ״דוכנים״ בכניסה לבתיהם. על הדוכנים הניחו את ה״סחורות״ : סוכריות, אבקות סוכר, תותים ופירות העונה. יש לשער כי מנהג זה שנקרא ״סיפייא״ אולי הוא שריד מימי השבתאות, שעשו הכל כדי להשכיח את העצב ולהפוך אותו ליום שמחה אף לילדים. יש להזכיר שגם בפורים נהגו הילדים לפתוח דוכנים ולשחק בקלפים.

תלתא דפוענותא

בשלוש השבתות של בין־המצרים, נהגו לקרוא את ההפטרות בניגון מיוחד ועצוב. שלוש ההפטרות האלה נאמרו תמיד רק על־ידי אנשים מבוגרים ויראים, גם התינוקות של בית רבן, למדו ב״חדר״ (א־צלא) את שלוש ההפטרות בלחן הנוגה שלהם וזאת נוסף ללימוד קריאת ״מגילת איכה״, בתרגום לערבית־ יהודית וגם היא בניגון המסורתי שלה.

בצפרו אף ייסדו קינות לשבתות האלה והיו אומרים אותן מדי שבת, כל קינה במקומה, אם לפני ״ברוך שאמר״ או לפני ״נשמת וברכו״, אולם לאחר שראו שהרבה עירערו על מנהג זה, חדלו מלומר אף קינה בשבת.

צום תשעה באב

סעודה מפסקת

בערב תשעה באב, בסעודה המפסקת נהגו לאכול רק ביצים שלוקות. יש שהוסיפו לזה גם זיתים שחורים, אחרים נהגו לקבל את הצום בתבשיל של עדשים אדומים. לא נהגו לשבת ליד השולחן, אלא פרסו מפה על הריצפה ואכלו את הסעודה עליה, רמז לנאמר: ״ישבו לארץ ידמו נער וזקן״ (איכה ב).

חסידים ואנשי מעשה, היו מחמירים וטבלו את הביצה באפר לפני אכילתה, רמז לכתוב: ״יתן בעפר פיהו, אולי יש תקוה״ (איכה, ג־כח). היו גם שנהגו לשים אבן למראשותיהם במקום הכרית, פרשו סמיכה על הריצפה וישנו עליה בליל תשעה באב. 14 בתוניסיה חייב כל אחד לאכול ביצה קשה לאחר סיום הסעודה המפסקת.

הערת המחבר : הורינו נהגו כך, וגם במכנאס היה רב חסיד ר׳ אברהם טולידאנו ז״ל, אשר בסעודה המפסקת אכל רק פרוסת לחם יבש אותה טבל באפר ושתה מים. אח״כ הכין אבן, עליה הניח את ראשו. ראה: מקנאס עירי, עמי 99.

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר