תרומתה של יהדות מרוקו ללאומיות ולכינונה של מדינת ישראל – דודי אסולין

תרומתה של יהדות מרוקו ללאומיות ולכינונה של מדינת ישראל

מאת: דודי אסולין ובאדיבותו

יום רביעי, מאי 18th, 2016

להלן מייל האישור של דודי אסולין, מחבר המאמר….

היי אלי!

יותר מאשמח.

בסך הכל אני מהווה תמצית וצינור לאלו שחיברו את המחקרים המופיעים בכתבה.

האומה העברית חבה במידה רבה את תקומתה ליהדות מרוקו – מתרומתם של בלשנים, סופרים ומשוררים רבים במרוצת אלף השנים האחרונות לפיתוח השפה העברית והדקדוק, דרך אלפי עולים מתחילת האלף ובמיוחד במאה ה-18 וה – 19 שפיתחו והקימו יישוב דתי בירושלים, חברון טבריה וצפת וכן יציאה ממסגרת "ערי הקודש" כמו יפו, תל אביב, עזה, חיפה ואפילו תחילת התיישבות בבאר שבע, ועד להקמתם וביסוסם של מעל למאה יישובים כפריים וקיבוצים בעשרים שנותיה הראשונות של המדינה ע"מ לצור פריסה גאוגרפית חשובה על פני קרקע בתולית שרוותה עד אז מוקדי אכלוס גדולים אך בודדים.

רומא לא נבנתה ביום אחד, או במונחי ציר הזמן הכרונולוגי, א"י לא נבנתה בכמה עשרות שנים בודדות. הראייה השטחית ביותר גורסת שעיקר תנופת הפיתוח מתרחשת בעשרים שנות ההקמה הראשונות. מבט קצת יותר בוחן יזקוף את תחילת ירחי הריונה של המדינה לשנות התשעים של המאה ה- 19 עת עלו הבילויים בעלייה הראשונה ועת כונס הקונגרס הציוני הראשון. התבוננות ביקורתית על ספרי ההיסטוריה שגדלנו עליהם, בגיל בו כל מאוויינו היה לעטר את גיליון הציונים, תזהה מגמתיות חשודה במוצאם של החלוצים ושל אנשי ההגות והרוח. חשד זה יוביל למחקר שירים את המסך על התיישבות ענפה עוד מתחילת המאה. יציאה נוספת מנרטיב חילוני לו הורגלנו תחשוף יריעה רחבה של כמיהה דתית ועליות רוויות מסירות נפש מאות שנים קודם. ואת המסע המחקרי הזה, לניצני הלאום שלנו, נסיים בהולדתה של החייאת השפה העברית בתחילתו של האלף השני, והרי ידוע למה נגאלו ישראל ממצרים – בשל שלא שינו את שמם ולשונם. זה המסע שעשיתי דרך הספרים המדיה ומאמרים שונים ובעז"ה אנסה לחשוף את תמצית תמציתו בסדר הנכון.

העברית והספרות

מרוקו הייתה ערש הבלשנות העברית (כמו שניסח יוסף טובי). הכל התחיל במאה העשירית, בתקופה בה אוניברסיטת "אל קרויין" הייתה המרכז הרוחני והאינטלקטואלי של עולם האיסלאם בעיר פאס ומלומדים רבים בתחום הבלשנות, הדקדוק, הרפואה, השירה, פרשנות המקרא, ההגות והפסיקה למדו בה. רבי יהודה חיוג' היה בלשן ופרשן מקרא חשוב מאוד, מגדולי המדקדקים העבריים בכל הדורות. הוא הפך את התחום למדעי ושיטתי ואף חידש חידושים שהטביעו את חותמם על הדקדוק העברי. לדוגמא: הוא הראשון שהעמיד את השורש של המילים העבריות על שלושה יסודות. דקדקן חשוב נוסף שפעל באותה תקופה היה דונש בן לברט שבנוסף היה גם משורר ופרשן. למד אצל רבי סעדיה גאון. בן לברט היה הראשון שהבחין בין פועל עומד (פעלים הזקוקים למושא) לפועל יוצא והראשון שמיין את הבניינים לקל וכבד באמצעות התבנית הידועה "פעל". בנוסף הכניס את משקל השירה הערבית לשירה העברית (כמו שבא לידי ביטוי בפיוטו המפורסם: "דרור יקרא") ובכלל ערך השוואות בין העברית לערבית שבגינם ספג ביקורת רבה, בעיקר ממנחם בן סרוק, בלשן נוסף שפעל באותה תקופה. חלוצי בלשנות נוספים היו דוד בן אברהם אלפאסי שעבודתו המפורסמת הייתה המילון הראשון של עברית מקראית, ויהודה אבן קריש שעסק בהשוואה בין הלשונות השמיות המפורסמות: עברית, ארמית וערבית. במרוצת המאות הבאות פעלו בלשנים וסופרים רבים בהם חשוב לציין את – רבי סעדיה אבן דנאן, רבי כליפא בן מלכא, רבי רפאל ברדוגו רבי דוד אלקיים (מייסד אגודת "שערי ציון". לחם להחייאת השפה העברית). מטבע ההתעסקות בשפה העברית רבים מהבלשנים היו גם משוררים ונוספו עליהם רבים אחרים שחיברו פיוטים ושירים למכביר.

כיוון שאין כאן המקום להקיף את העושר הספרותי שהוציאה מקרבה יהדות מרוקו נזכיר רק כמה בודדים ששמם נישא למרחוק – רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס (מחבר הפיוט – "עת שערי רצון להיפתח"), רבי אפרים אלנקווה, רבי שמעון לביא (מחבר הפיוט – "בר יוחאי"), רבי יעקוב אבן צור, רבי משה בן יעקוב אדהאן (מחבר הפיוט – "סוכה ולולב"), רבי דוד חסין (מגדולי משוררי מרוקו מחבר הפיוטים- "אערוך מהלל ניבי" ו – "אוחיל יום יום אשתאה"), רבי דוד בוזגלו (מגדולי משוררי מרוקו במאה השנים האחרונות שעלה לארץ. מחבר הפיוטים – "כוכב צדק" ו- "ירדה שכינה").

כל האמור בא להעיד על החייאתה, פיתוחה ושכלולה של השפה העברית וכללי הדקדוק במרוקו וכן ביסוסם ועיגונם בכתב, כמו שבא לידי ביטוי ביצירות הספרותיות והפיוטיות במרוצת השנים