עבד ארחמאן השני, 1822-1859- אליעזר בשן
עבד ארחמאן השני, 1822-1859
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
בימי מלכותו של סולטאן זה התגלתה חולשתה של מרוקו מול מדינות אירופה. ב־1828 הטילה בריטניה מצור על טנגייר. שנה לאחר מכן הופצצו הערים תיטואן, ארזילה, לאראש ורבאט על ידי צי של אוסטריה, כתגובה להתקפות של פיראטים מרוקנים על אוניותיה. לאחר שהסולטאן דרש פיצויים על הנזק, נשלחה משלחת מאוסטריה לניהול משא ומתן על הסכם שלום. יהודה בן עוליל הנזכר לעיל חתום על ההסכם שנחתם במרס 1830. הוא גם ניהל משא ומתן מטעם הסולטאן עם שוודיה, נורווגיה, דנמרק ובלגיה, והביא לחתימת הסכם עם סרדיניה. בשירותו פעל יהודי בשם מאיר כהן מקנין, סוחר ממראכש, שמונה למוכס בנמל טנגייר, ולאחר מכן מילא שליחות למען הסולטאן בבריטניה.
זמן קצר לאחר שעלה עבד ארחמאן השני על כיסאו הוא ביקר בטנגייר, והתיר לבנות מחדש את בתי הכנסת שנהרסו בפקודת המושל המקומי ב־1820. ההיתר ניתן בעקבות בקשתו של יהודה בן עוליל, שהיה בעל קשרים עם הממשל במרוקו.
ב־1825־1826 פגעה בצורת בקהילות פאס, צפרו ומכנאס. הסולטאן החליט לפתח את קזבלנקה, וב־1830 נוסדה בה קהילה יהודית.
במלחמות של שבטים מורדים נגד הממשל, התגבר הסולטאן על שבט בשם בני עודאיה, ששם מצור על פאס בסוף 1832, ובהקשר זה הופגז המלאח על ידי צבא הסולטאן. מספר החללים היה מועט, ולזכר הנס נקבע על ידי החכמים ׳פורים דל־ קור'(כדורי תותח) בכ״ב בכסלו תקצ״ג. בדצמבר 1834 פרצה מגפת חולירע בפאס. במרוקו אסור היה ליהודים לרחוץ בבית מרחץ המיועד למוסלמים, ונאסר עליהם לבנות בית מרחץ לעצמם. ב־1836 פנו יהודי פאס לסולטאן בבקשה להרשות להם לבנות בית מרחץ, מאחר שאינם רשאים לרחוץ בזה של המוסלמים.
הסולטאן התייעץ עם חכמי הדת המוסלמית, ותשובתם היתה, שהאיסור לרחצה בבית מרחץ מוסלמי הוא חלק מהחובה לבודד את היהודים. אשר לבניית בית מרחץ לעצמם, האיסור מבוסס על שתי הנחות: (א) בית מרחץ הוא מותרות שאין להעניק ליהודים. (ב) אין הרחצה דרושה להם לפי דתם, שהרי אינם טובלים אפילו לאחר יחסי מין, ובית המרחץ דרוש להם רק לשם תענוג. הסולטאן אסר אפוא בניית בית מרחץ. בשנים הבאות נתקלו היהודים בהגבלה זו גם בערים אחרות במרוקו.
בספטמבר 1836 הוציא הסולטאן פקודה האוסרת העסקה של יהודים בתור סוכנים קונסולריים. לורד פלמרסטון(1784־1865), שר החוץ הבריטי בשנים 1830־ 1841, הורה לשגרירו במרוקו למחות נגד הוראה זו, הסותרת סעיף בהסכם שנחתם ב־1824 בין מרוקו לבריטניה. בתשובת הסולטאן ב־14 במאי 1837 נטען, שכתוצאה מהעסקתם של יהודים על ידי גורמים זרים הם נעשו גסים כלפי המוסלמים. טענה זו הושמעה גם בדורות הבאים בקשר ליהודים שקיבלו חסות זרה. הסולטאן חזר על האיסור שוב ב־1855, אבל באותה שנה העניק לאברהם בן שימול, מתורגמן של שגריר צרפת בטנגייר, תעודת חסות כאות הוקרה על שירותו בתיווך להשגת הסכם עם צרפת. כמו כן מינהו לממונה על המכס בטנגייר, שהיה מקור להכנסה נכבדה. גם חסן הראשון העניק חסות זו לחיים בן שימול.
גיוהן דרומונד האי (Drummond Hay), קונסול כללי של בריטניה במרוקו מ־1845 ושגרירה מ־1860 עד 1886, חתר להחליף את היהודים בפקידים בריטיים, אבל הדבר לא עלה בידו. הוא נעזר ביהודים בתפקידים דיפלומטיים, ושיבח את יוסף בן דוד שריקי שסייע במשא ומתן בין מרוקו לבריטניה ב־1849. שרי החוץ והשגרירים מצאו דרך לעקוף את האיסור הנ״ל, וגם הסולטאנים השלימו עם מציאות זו.