גורלו של הרכוש הציבורי היהודי – חיים ביינארט

 

גירוש ספרד 1גורל הרכוש הציבורי היהודי בטולידו נזכר בצו מן ה־14 באוקטובר 1494, שניתן לרודריגו דל מרקאדו, השופט־התובע בנכסי היהודים בעיר זו ובארכיהגמוניה שלה. מדובר במגרשים במבצר הישן ובמקומות אחרים; במקולין ובאיטליזים של היהודים ובבתים שניתנו בשכירות למגורים ליהודי הקהילה. הבתים הללו נמכרו לתושבים שונים. פילאר ליאון טליו סיכמה בסך של 23,154 מרבדי את שווי הבתים שנמכרו. בין בעלי הרכוש היו 30 יהודים שיצאו בגירוש ושווי נכסיהם הגיע ל־19,604 מרבדי. בין הנכסים נזכר בית שנמצא בשכנות לבית הכנסת החדש ובית שהיה ׳מדרש של הקהילה באלקאנה׳.

ברם תמונה שונה מזו מצטיירת מתעודה אחרת מן ה־ 21 בנובמבר 1494. לפיה קנה חואן ואסקיס די איליון (Ayilón), רחידור במועצת העיר, שורה של נכסי הקהילה שכללו שבעה בתי עסק, מקולין, חלק מחצר, מבוא וקרקע בסך של 80,000 מרבדי. אלה היו בהתחייבויות אלקבלה. הוא הסתמך בקנייה על היתר שיצא מאת הכתר ליהודים למכור את נכסיהם ועל ההוראה שהתירה לקונים לרכוש נכסים אלה. בינתיים יצא צו מאת הכתר ב־6 ביולי 1492 שהקפיא את כל המכירות, והקונים נצטוו להחזיר את הכספים לקהילה. במקרה שלו נדרש לגבות את הכספים מיהודים שלהם היו הנכסים ממושכנים (hypotecados), אלא שאלה כבר יצאו מן המלכות.

נראים הדברים שהוא החזיק בנכסים הללו. אלא שרודריגו די מרקאדו, בתוקף תפקידו כשופט ממונה על נכסי היהודים של תושבי הארכיהגמוניה של טולידו שיצאו בגירוש, הגיע לעיר ומבלי לברר הרבה תפס את הנכסים והכריז בפומבי על מכירתם. תוצאות פניית חואן ואסקיס די איליון למועצה היתה הוראה לרודריגו די מרקאדו להקפיא כל מכירה ל־60 יום ולהעביר את פרטי העסקה למועצה כדי שזו תדון בה ותצווה עליו כיצד לנהוג.

ב־21 בדצמבר 1494 נצטוו רודריגו די מרקאדו ולחילופין הקורחידור, לערוך סקר של כל בעלי juro de por vida שלהם שועבדו מסי השירות והשירות למחצה שהקהילה היתה חייבת בהם, ולמכור את כל נכסי הציבור היהודי לכל המרבה במחיר. בסכום שיקבל עליו לכסות את החובות שהכתר חב לבעלי juros אלה לכל חייהם (מסתבר שהם נבדלים מאלה שיש להם juro לזמן קצוב) ואשר אותו איבדו משיצאו היהודים בגירוש. הסמכות שניתנה לו היתה מלאה.

הוראה זו ניתנה על סמך פנייתו של פרנאן סוארס, קונטינו של הכתר, אשר לו היה משועבד juros בסכום של 25,00 מרבדי לכל ימי חייו.

צעד נוסף לגורל נכסי הקהל עשה הכתר בהעניקו את הכנסות הקהילה (censos) מרכוש בבתים ובמגרשים בבית צביעה ואדמות מזרע, לרודריגו די מנסיליה, מי שהיה  repostero de camas של הכתר, בזכות שירותיו לו בעבר, בהווה ולעתיד לבוא. יריעת הנכסים היא מיוחדת במינה והיא כללה לא רק בתי מגורים כי אם גם בית צביעה, פונדק (meson), מגרשים, בית מחסה, ועשרים פניגות של שטח מזרע ליד בית הקברות של טולידו. בין מחזיקי בתי המגורים 23 יהודים, שככל הנראה יצאו בגירוש, וחמישה לא יהודים, וייתכן שכמה מהם היו אנוסים או צאצאיהם. שווי ההכנסה מן הנכסים שהוענקו הגיע לכדי 22,584 מרבדי. בעלותו של רודריגו די מנסיליה היא לצמיתות והוא היה רשאי לעשות בנכסיו ככל העולה על דעתו, הן במכירה והן במתת ובהעברתם לאישי כנסייה, מנזרים, קבליירוס ואנשי מעמד במדינה ובעיר, בתנאי שאלה לא יהיו אנשים שמחוץ למלכות ספרד ולבעלויות הכתר שם. לשם העברה כזו עליו היה להזדקק להיתר מאת הכתר. אין ספק שגורל מסי הציבור היהודי נקבע על דרך זו לעולמים.

ועתה ברצוני להצביע כאן על גורל הנכסים הציבוריים היהודיים בעיירות ובמקומות יישוב בסמוך לטולידו, שגם שם חוסל הרכוש, בין על־ידי מכירה ובין על־ידי מתת.

לראש הכמורה ולחבר שלה בכנסיית סן סלבדור שבאווילה מענק עולמים עוד מימי המלך אנריקי השני בסכום של 3,000 מרבדי מן המס הקרוי ׳מרטיניאגה׳ (,(martiniega כתמורה לבתים שנלקחו מן הכנסייה לצורך בניית כיכר בשכונה אחת באווילה. הכמרים התחייבו להתפלל לעילוי נשמתו של המלך אלפונסו(אביו של המלך אנריקי) ובריאותה של המלכה דמיה חואנה (אשתו) ויורש העצר, כאמור בפריבילגיה שהוענקה להם. לאחר מכן אישר זאת המלך דון חואן, אביו של אביו זקנו(bisabuelo) ; ואז הועברו התפילות לזכר דון אנריקי למנזר סנטה קלארה שבטורדיסיליאס. צעד זה הביא לכך שהם הפסידו את אשר קיבלו מן המס השנתי של היהודים (cabeca de pecho). לכן ביקשו שהכתר יצווה לשחרר למענם תשלום תמורת ההפסד.

הכתר נענה להם וציווה על לופי די וירה ב־6 בדצמבר 1494 לדאוג לכך שסכום זה יוענק לצמיתות י־כנסיית סן סלבדור. אם לא ניתן להשיג את הסכום, על הממונה על נכסי היהודים למכור א1 הנכסים הציבוריים של היהודים ששרדו ושוויים הוא 15,000 מרבדי ששוערכו לפי שווי שלי45,000 מרבדי. עוד הוסיף הכתר והעניק לכנסייה סכום של 9,000 מרבדי מנכסי דניידי של היזודים שהושארו באווילה.

ב 20 בדצמבר 1494 נצטווה הקורחידור של וליאדוליד, אלונסו רמירס די ויליאאסקוסה (Villaescica), לטפל בפנייתה של אינס אלווארס, אשתו של האואידור הדוקטור גארסיה די קא1טרו.58 לבעלה היתה הכנסה בסך של 3,000 מרבדי ממסי היהודים. כיון שהללו גורשו ליולמים (destierro perpetuo) היא הפסידה הכנסה זו. לכן ביקשה מאת הכתר שסכום זה ישולם יה מנכסי הציבור של הקהילה או מכל מקור אחר לחלופין מדי שנה מאז יצאו היהודים בגירוש. כיוון שפנייה זו נראתה בעיני הכתר, נצטווה אלונסו רמירס לברר אלו נכסים והכנסה נשארו מן היהודים שיצאו בגירוש מווליאדוליד ואלו הם הנכסים שלא שועבדו לחובות אחרים שם. אם יש כאלה יש לשלם את הסכום הנ״ל, כלומר, אם נשארו נכסי ציבור, שלא נמכרו בגין חובות אחרים. אם לא יימצאו נכסי ציבור על הקורחידור לשלם לה במזומנים מן הכספים שיש בידו ממכירת נכסי הציבור היהודי לפי ערך של 36,000 מרבדי, לפי ריבית של 12% לכל אלף מרבדי. כך תקבל בעד שלוש השנים שחלפו מאז הגירוש (לשנים 1494-1492) סכום של 9,000 מרבדי, או שיימסרו לה נכסים שנשארו, שהם של יהודים.

ב־19 בינואר 1495 העניק הכתר לבצ׳ילייר אנטוניו די קאסטרו, שירש מאמו(שמתה בשנת 1478) שעבוד על סך 1,200 מרבדי. הוא הפסיד הכנסה זו כאשר היהודים יצאו בגירוש, משום שההכנסה היתה משועבדת למס השנתי. אף כאן נצטווה הקורחידור למצוא כיסוי לחוב ממכירת נכסי הציבור היהודי ששועבדו להם מסיהם. כדרכו הבטיח הכתר חופש קנייה והגנה לכל מי שירכוש נכסים אלה.

ב־22 בפברואר 1495 הצליחה דוניה אינם די לה סרנה (Serna), אשת גוטיארי פאנטוחה Pantoja)), תושבת בוניליה די לה סיארה, לקבל צו מאת הכתר, ולפיו נצטווה הקורחידור של אווילה, לברר אילו נכסי קהל נשארו במקום זה, הסמוך לאווילה, כדי לכסות ,juros de por vida שהיו משועבדים להם הכנסות ממסי היהודים (המס השנתי, מס השירות ומחצית השירות: מסי הבשר הכשר והיין). הוטל עליו למכור את הנכסים לכל המרבה במחיר ולהעביר נכסים אלה אל הקונים. אלה יהיו בעלים לצמיתות על הנכסים שייקנו ורשאים הם לעשות בהם ככל העולה על דעתם. איננו יודעים מה היה גודלה של קהילה כפרית זו ואלו היו נכסיה, אך מסתבר שהיו שם נכסי ציבור כלשהם וגם הכנסה כלשהי היתה מצויה מן המס על הבשר והיין הכשרים.

ולסיכום ייאמר: אם מעיינים אנו בפרטים מדויקים אלה נראה בהם ניסיון מצד הכתר להיפטר משעבוד חובות בעזרת נכסי היהודים ומאלה הציבוריים בעיקר. הפניות לעיל מלמדות שבדרך כלל לא היו סכומי השעבודים גדולים במיוחד. מעניינת רשימת רוכשי המלוות — השעבודים: מוסדות כנסייה, שבדרך זו ביקשו להבטיח לעצמם הכנסה שנתית קבועה; אצולה (והדעת נותנת שרכישת המלוות מצדה היתה גדולה בהרבה); אנשים שהמקורות הכספיים שעמדו לרשותם היו בינוניים לרוב. נראים הדברים שעם הגירוש נתעוררו ספקות אצל בעלי השעבודים על אפשרות גביית השעבוד בכלל. מסתבר אפוא למה לא היו פניות לכתר מיד עם צאת היהודים בגירוש. ברי שההכנסות ממסי היהודים אבדו לכתר, והמדובר הן במסים שבמישרין והן באלו שבעקיפין. בנדיבות לב העניק הכתר מנכסי הציבור היהודיים לכנסיות, למנזרים ולמועצות ערים, כפי שהעניק גם לאצילים שביקש את טובתם והיה חייב להם תמורת שירותים וטובות הנאה. רק ממה שנשאר מנכסי הציבור לאחר שהוענקו יכול היה הכתר להיענות לפניות לכיסוי חובות שנבעו מרכישת מלוות ששועבדו למסי היהודים. אם היו בין רוכשי המלוות יהודים אין לומר אלא שאלה ירדו לטמיון עם הגירוש והם נוספו על הפסדיה של היהדות שיצאה לגירוש.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר