יוצאי ספרד באימפריה העות'מאנית במאות ה-15-18 – יוסף הקר

הפעילות הרוחנית והתרבותית.

יוצאי ספרד ופורטוגל, שהגיעו לצפון אפריקה ולארצות האימפריה העות'מנית, מצאו שם קהילות ותיקות, בעלות נכסי תרבות משלהן. אף על פי כן, העוצמה והמהירות שבה פעלו להנחיל את מורשתם הביאה לכך שעד מהרה  – בתוך תקופה של פחות ממאה שנה – הטעימו בתוכם את רוב יושבי אותן ארצות. כמה סיבות יש לפריחה זו.

ראשונה שבהן היא העובדה, שמספרם הגדול של הבאים גרם לכך, שהם האפילו בתוך שני עשורים על כל יושבי הקהילות הקודמות באימפריה העות'מנית – ללא מחוזותיה המזרחיים, אותם כבשה רק בשנת .1516

ההגירה המקיפה לבדה לא היה בה די. גורם מרכזי אחר היה רצונם העז של המהגרים לשמור את מורשתם הקסטיליאנית והפורטוגלית. הם חשו תחושה של ייעוד ושל שליחות לחַיוֹת את מורשתם הנכחדת בספרד. הם ראו עצמם כ " אנדלוסים " וכ " ספרדים ", ואת מורשתם הדתית, הרוחנית והתרבותית כמיטב המורשת היהודית. אסון הגירוש, השמדות והאובדן דחפו את הניצולים לפעילות חינוכית ויצירתית נרחבת. הם היו גאים במורשתם, בייחוסם, וביצירתם. מנהיגיהם אף תבעו לעצמם ייחוס של אצולה מבית דוד. לפי הכרתם : מנהגיהם הם המנהגים הקדמונים הראויים והמיוסדים על אדני ההלכה ; חכמיה בספרד, שהורו להם הלכה, הם מיטב החכמים ; נוסח תפילתם – המשובח והנאה בכל הנוסחים. ממילא, כל שהיה עליהם לעשות הוא לחַיוֹת את כל אלה ולבנות את " ספרד " מחדש בארצות גלותם.

ואכן, יהודים אלה השקיעו מאמצים אדירים בהקמת מערכת חינוך ציבורית ופרטית. במערכת זו הם דאגו לחנך את ילדיהם בלשון השגורה בפיהם ( ספרדית יהודית ), דאגו לממן מערכת זו עבור חסרי היכולת וסיפקו את מיטב המורים והאמצעים לאלה שידם השיגה הוראה פרטית. כחלק ממערכת זו אפשר לראות את הפצת הכתבים על ידי הושבת מעתיקים להעתיק כתבי יד , בסלוניקי למשל, על חשבון בעלי הון ; הקמת ספריות ציבוריות של כתבי יד וספרים נדפסים לשימוש החכמים והלומדים. מימון בתי ספר וישיבות מכספי הציבור ובתמיכת עשירים, בכל רחבי האימפריה, ובפרט באיסטנבול, בסלוניקי, בצפת בקהיר ועוד, ועידוד הדפוס.

נמצא, שקודם לכל גרמו המימון והתפוצה הרחבה של הכתבים לתפוצת הידע והלימוד. ואכן, מהפיכה של ממש מתרחשת במאה ה-16 בקרב חכמים אלה. הדפוס והתפשטותו הם בלי ספק מן הגורמים המרכזיים בתהליך זה, אך ברור שללא הנכונות להקים את בתי הדפוס באיסטנבול ובשלוניקי ( וכן גם באדירנה ובצפת ) ולממנם, כל זה לא היה מתרחש. בראש וראשונה נוצר כאן מפגש בין מספר גדול של חכמים ואינטלקטואלים, מלומדים בתחומים שונים, שבעבר ישבו מנותקים זה מזה במקומות קטנים, ועתה, אחר הגירוש, הם מתיישבים יחד במרכזים עירוניים גדולים. עצם המפגש ביניהם יוצר תסיסה וחידוש, ואילו הכתבים שהביאו עימם מגלים ביניהם עולמות של יצירה שכלל לא הכירו, כיוון שבעבר ספרייתם המצומצמת ( ספרייה שרובה כתבי יד ) לא הכילה גופי יצירה נכבדים של התרבות היהודית והכללית. בחברה זו נוצר גם לחץ חברתי על בעלי היכולת לקנות את הספרים ולממנם, גם אם לא השתייכו לשכבת האינטלקטואלים. גורם אחר שהביא לתסיסה התרבותית היה העובדה, שעל אף שכל קהל היה לו חכם משלו, היו מתמודדים מרובים על כל משרה. אלה ביקשו להוכיח את יכולתם וסגולותיהם, והדבר עורר מתח וחשש מתמידים מפני הביקורת. המספר הגדול של החכמים בקרב המהגרים לאימפריה נתן ללא ספק את אותותיו בדמות החברה הספרדית במאה ה-16 כבר מראשיתה.

לאחר מכן תופעה זו גוברת עקב הפעילות החינוכית האינטנסיבית, ושכבת החכמים מתרחבת עוד יותר. העשירים ובעלי היכולת נהגו לממן את תלמידי החכמים שלא הצליחו להיקלט במישרות קהילתיות ולא השכילו להתפרנס מעסקיהם. ואילו במערכות הקהילתיות נצרו מישרות מרובות כתוצאה מהפיצול הקהילתי ומהעובדה שלעל קהל היו חכמים משלו.

בדיקת כלל הספרים שנדפסו באימפריה ובערי איטליה על ידי מחברים יהודים בני הזמן במאות ה-16 וה-17 מעלה, שרובם המוחלט של הספרים הללו נכתבו בידי יוצאי ספרד ופורטוגל באימפריה העות'מנית, ומקצתם על ידי חכמי איטליה וצפון אפריקה.

יצירה עניפה זו מקיפה את כל תחומי ההלכה, הפרשנות, ההגות והספרות העברית. בתחומי ההלכה פעילים במאה ה-16 אישים כרבי יוסף טאיטאצאק, רבי יעקב בירב, רבי יוסף פאסי, רבי יוסף קארו, רבי חיים אבן יחייא, רבי אברהם בּולָט, רבי יעקב ורבי לוי אבן חביב, רבי שלמה סירילייו, רבי דוד אבן זמרא, רבי משה אלשקר, רבי יוסף בן לב, רבי יצחק אדרבי, רבי שמואל די מדינה. רבי אברהם די בוטון, רבי אליהו אבן חיים, רבי שלמה הכהן, רבי בצלאל אשכנזי, רבי מאיר גביזון, רבי יום טוב צהלון, רבי חיים שבתי, רבי יוסף בן עזרא ואחרים

במאה ה-17 פעלו, רבי אברהם מונסון, רבי יוסף מטראני, רבי יוסף ורבי אברהן הלוי, רבי ישועה שבאבו, רבי יהוסף מֵלִירֵיאָה, רבי שמואל עדילה ורבי יהודה רוזאנס אחרים. כמו כן פעלו חכמין בני משפחות, די בוטון, די טראני, בית הלוי, ששון, נחמיאש, בנבנישתי, אבן עזרא, אבאיוב, חביב,  אלמושנינו, גלאנטי, אלגזי, חאגיז, אלפאנדר, לַנַיאדו, אבן שנג'י, נבון, מולכו, מיוחס, ועשרות רבות של חכמים מפורסמים אחרים.

בתחומי הפרשנות והדרשנות בולטים אישם אלה, וכן גם רבי מאיר עראמה, רבי משה אלמושנינו, רבי שמואל יפה אשכנזי, רבי משה אלשיך, רבי אלישע גאליקו, רבי ישראל די קוריאל, רבי סעדיה לונגו, רבי משה אלבילדה, רבי משה אַלְפָלָס, רבי שלמה אלקבץ, רבי יצחק ארויו ורבים אחרים. בשירה ובספרות יפה בולטים אישים כיצחק עונקיניירה, שלמה אבן מזל טוב, סעדיה לונגו, ישראל נג'ארה ואחרים.