שבט יהודה – רבי שלמה אבן וירגה

העשרים ואחד

שנת חמשת אלפים וארבעים ושש – 1286 –  ליצירה קם מלך אכזר ושמו פיליפי בן פיליף וגרש כל היהודים אשר במלכותו. ונתאכזר מאד נגד היהודים ולקח כל אשר להם, כספם וזהבם וטלטל וקרקע ונתגרשו בערום ועריה וחסר כל. והיו היהודים רבים כחול באותם מלכיות, עד שאמרו שהיו כפלים מיוצאי מצרים. והקהלות ההם היו קהלות גדולות בחכמה ובמנין. וכן כתב הר׳ לוי בן גרשון בפירוש ״מי מנה עפר יעקב״, וחבר מפירוש ההוא ט״ו שנה אחר הגרוש. וקצת המירו דת, אבל מועטים היו מאד, וקהל טולושה המירו כלם. וסימן השנה ההיא מן הפרט ״ויגרשהו וילך״, והיה גרוש זה בחודש אב  בחג הנוצרים הנקרא מרג׳ילינא.

העשרים ושנים

לפני זה שנת י״ד לפרט היה שם גרוש אחד, לא כללי אלא פרטי בקצת הערים ההם, ולא נודע למה. וסימן השנה ההיא ״ותלך יד ישראל הלוך וקשה".

העשרים ושלשה

אחר זה כחמשים שנה היה שם גרוש כולל מר וקשה מאד. כי היהדדים מהגרושים שעברו שבו על ידי ממון, ונתחדש מלך חדש, מלך אכזרי מאד, וגזר ואמר שאם היהודים יקבלו דת ישו — טוב הארץ יאכלו, ואם לאו — שיעב­רו בחרב כלם ואין מציל. ונתן להם זמן שלשה חדשים לשיתיעצו הטוב להם. ובזמן ההוא היה שם חכם גדול אהוב מאד למלך, נקרא שמו אבוגרדן דלכדיה, והתחנן לפגי המלך פעמים ולא הועיל ולא שמע, כי אמר המלך שכבר קמו העם על היהודים, וגרוש שלהם הוא תקנתם וטובתם, שמגרש אותם להצילם מיד שונאיהם והקמים עליהם.

העשרים וארבעה

שנת ״בשלחו כלה גרש יגרש״ יצא המלך פיליפי המגרש לצוד ציד ומצא צבי רץ ורץ אחריו בסוסו בכח גדול, והנה לפניו חפירה גדולה, ונפל שמה עם סוסו, ותשבר מפרקתו ומת. וידעו הכל כי אכזריותו על היהודים גרם לו  אותה מיתה, כי כפי הטבע ראו שלא היה מספיק אותה חפירה שבנפלו שם ימות.

ואחרי המלך האכזר ההוא קם בגו תחתיו, והוא מלך חסד ואוהב משפט וצדק, וראה מה שאירע לאביו ושלח שליח אל היהודים שאם ירצו שישובו לעריהם בבטחון גדול, ושהוא ישמרם כבבת עינו. ורבים לאהבת ארצם ומולדתם שבו לעריהם, כי כלל המלכים מלכי ספרד וצרפת והשרים והיודעים וכל נכבדי ארץ אוהבים היו היהודים, ולא נפלה השנאה כי אם בעם אשר קנאו ביהודים. ואם המלך יבטיחנו והעם יקומו — איך נוכל לבטוח? ובפרט במה שראינו לשעבר כמה גירושים סבבו העם עלינו, ומה הנאה בחסד המלך ושופטי ארץ אם רצון העמים איננו עמנו ומבקשים תמיד רעתנו י לכן  נשב באשר ישבנו ולא נביא עלינו רוגז גרושים, ולא נוסיף עוד לראותם עד עולם. ולמקצת ימים שבו ואמרו: לכו ונשובה לארצות מולדתנו, כי היא אמנו, והמלך מלך טוב וישר, מה שיצא מפיו יקיים! ושבו לאותם ארצות. וב־ דרכים שללו אותם עוברי דרך, ושלח המלך חוקרים ולא נודע מי הם. וצוה המלך יתנו ליהודים מאוצרותיו בגד ללבוש ומזון לאותה שנה, כי על פיו  באו בצל קורתו. וישבו לבטח בעריהם.

העשרים וחמשה

אחר שבע שנים חזרו והעלילו עליהם וגורשו פעם אחרת. אך המלך ההוא מלך ישר היה, וגרשם עם נכסיהם וממונם. ושלח עמהם שומרים לשלא יגזלו אותם בדרכים. ולרבים מהם לא הועיל, כי הפשיטום בדרכים אנשי הכפרים  ועוברי דרך.