בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי-זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו
זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו
רפאל ישראלי
בחזרה לשום מקום
יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים
בעת שהותנו בבית הקברות עסקו פועלים בסיוד הקברים ובניקוים כאילו התקינו את המקום לקראת אורחים נשואי־פנים. ובין הקברים ראינו גם שתיים־ שלוש נשים מבנות עמנו, שרידים קשישים מן הקהילה היהודית שנתחסלה, מסובבות בין קברי יקיריהן, וגוררות רגליהן מעבר לנדרש לביקור קברו של נפטר שבע ימים ושנים. על כן התבקש כי ניגש אליהן, נשאל לשלומן ונאמר מנין באנו ולאן מועדות פנינו. הן הראו סימני ריגוש עצור, היות שרעדו בעת דיבורן אלינו, הביטו מעבר לכתפן שמא אוזניים לכותלי בית החיים, אך לבסוף נתרצו לשים נפשן בכפן ולשאול אותנו על העניינים ״שם״ ועל מסלול תיורנו במרוקו.
בתנועות ידיים עצבניות ובלחישות מהוססות סימנו לנו כי ״הכול כאן נגמר!״, כלומר אין פאס עם 500 יהודיה הנותרים כפאס של 30,000 יהודים שלא נשאר ממנה זכר, ואין עוד תוחלת לקהילה היהודית הכלה והולכת. הן הראו לנו את קברו הטרי של אלי גוזלן, יהודי עתיר נכסים, שנרצח בביתו בידי ערבים ״מטעמים בלתי ידועים״ שנראו נהירים להן היטב. ובעוד אנו שרויים במחבואיה של השיחה המקוטעת שספק אמרה ספק בלעה, ניתך על ראשינו מטר אבנים מעבר לחומת האבן הגבוהה המפרידה בינינו לרשות הרבים.
נרתענו לאחור ומיד מלאנו לבנו הישראלי לרוץ אחר הפורעים ולהיפרע מהם, אך הנשים היהודיות שגם צלה של גאווה לא נשתייר בהן, כי כולה נחמסה מהן על ידי מדכאיהן, הסבירו ש״זה תמיד כך״, גזרת גורל שאין להתקומם נגדה. והרי זכרתי כי בילדותי ליווה אותנו תמיד מטר אבנים כשיצאנו לטיולי נוער, לעלייה לרגל לבית הקברות או בלכתם של אבי וסבי זקני עליהם השלום לעבודת יומם. השלכת אבנים על יהודים, כמו שמיידים חלוקי נחל בכלבים, היא ההתייחסות שהם ראויים לה, והנשים היהודיות שבאו היום בשערי בית הקברות לא יצאו מכלל זה. אלא שהיום היינו, אנו הישראלים, מנוערים מעכבות העבר, ולולא עצרו בנו היינו דולקים בעקבות החוליגנים החצופים.
אך הגבירות העלובות שרטטו מפחד, התחננו שלא נעשה דבר, כדי שלא יחמיר מצבן בימים הבאים אם מישהו יעז פנים וישיב להן כגמולן. והרי גם מארגני הטיול התרו בנו לא לבוא לידי התכתשות עם בני המקום ולא להבליט את זהותנו הישראלית, לא לנקוט עמדות פוליטיות בפומבי כדי שלא להכביר מבוכה על מארחינו. יצאנו אפוא מבית הקברות כשדבריהן מעוררי הרחמים של הגבירות האומללות מהדהדים באוזנינו: ״ילדינו בישראל, כל משפחתנו כבר נטשה ורק הנכים נותרו. הכול מת כאן, ובעוד כמה שנים איש לא יבחין כי היו כאן אי־פעם חיים יהודיים״.
ניחמנו על הקלילות האגבית שבה נכנסנו לבית הקברות כדי לבטל זמן טרם המפגש עם לב המלאח, ולכן לא נשאבנו לתוך דפי הכרוניקה שסיפרו המצבות ובאנו לגעת במציאות החיים המקוממת של היהודים שנשתיירו, ובמיוחד מתחושת הביזוי שליוותה אותנו ביציאה משם. כי היה הפרש עצום בין הגאווה שעוררו בנו סיפורי הקברים וייחוסם לבין רגשי הריק והאבדן, האין אונים והעליבות שהיו מרוכזים בנשים המסכנות, שכאילו נשחקו בין גלגלי הענק של ההיסטוריה ושל מציאות ימינו.
בילדותי ובנערותי הייתה הכניסה לבית הקברות פולחן בפני עצמו, שאתה מזמן לעצמך דרך השער הראשי שמתוך הפלת רק בהזדמנויות נדירות ובמועדים קבועים, ובכל כניסה ויציאה אחזה בנו סערת רגשות ועולם דמיונותינו של עלמים מתבגרים ניצת וגעש. באירועים משפחתיים נהגנו כולנו על טפנו וזקנינו לבוא ולהשתטח על קברות צדיקים, מקום מנוחתם של רבנים דגולים, מהם מבני שבטנו, או מי שנאמר עליו כי מת על קידוש השם.
על צדיקים ורבנים שמענו סיפורים רבי־עלילות כולל מעשי נסים שחוללו, כי אותם צדיקים ורבנים היו מצויים בעולם היולי בלתי מושג, אך תמיד נכונים להציל ולהושיע. לולא כן לא היו כה רבים מבני הקהילה מטריחים עצמם אליהם, מחלקים צדקה, מדליקים נרות ומצפים לישועתם משאפסו שאר תקוות וכלו כל הקצין. אבל תמיד תמהתי: אם היו כל־יכולים, מדוע אנו יוצאים כל שנה לווזאן ולשאר קברי קדושים לבקש הצלה ורחמים עלינו ועל כל ישראל? האם איננו מבזים בכך את הצדיקים המקומיים, שאם ידם כה רבה להם, למה זה אנו פונים לזולתם? תיקו. נאמר לנו כי אלה טובים וגם מאלה אל תנח ידיך. בין כך ובין כך, העלייה לקבר צדיק, אם בן עירך או מחוצה לה, מעשים רבים בצדה, שלא יעלה על הדעת לצאת למסע רוחני רב־משמעות שכזה בלי שהוכשרו לו הלבבות ונתקנו לו המזונות ונעשו לו שאר הכנות.
נקנו בגדים וצידה לדרך, כאילו ביציאת מצרים עסקינן. הוזמנו בני משפחה וידידים, לכאורה בשמחה מדובר, והתכונה הרבה הורתה על רצינות המעשה וכוונתו. ובכל עת צרה וצוקה, ורק בורא כל העולמים יודע כמה צרות וצוקות באו עלינו, זה היה המעשה הדרוש כי אי־אפשר היה לשבת באפס מעשה. פעולה ממשית לתיקון המצב רק נס יכול היה לחולל, אך התערבותם של הצדיקים לא בנס נתלתה, אלא בעליית המאמינים התמימים לקברותיהם כדי להשתטח ולהתחנן כי ייאותו לעשות למעננו.
למסתורין של בית הקברות נלוו גם מעשיות מצמררות שהיו משתלטות על מחשבתנו ועל חלומותינו בלילות. אף שהמקום היה למין גרסה מקברית של מרכז קהילתי, היות ואנשים באו ויצאו ללא הפסק – כל משפחה במועדה ולצרכיה, זו להתפלל, זו לבקש חסד וזו לזכור את מתיה – בלילה שררה דממה בממלכת השדים ההיא שאיש לא העז להפר.
כילדים, תמיד הקפדנו לשמור מרחק בטוח משער בית הקברות ומחומתו לאחר רדת החשכה, וכאשר נאלצנו להתהלך או לחלוף לאורך החומה, התנהלנו בצעד קליל ומהיר כשאנו מביטים בחרדה גלויה מעבר לכתפנו לראות אם אחד השדים הללו הבחין בנו, מביט לכיווננו, זומם נגדנו או אף דולק אחרינו. ותמיד באנחת רווחה נכנסנו למעבה המלח, ששם יהודינו הטובים יגנו עלינו מפני מריעין בישין שאולי רדפו אחרינו להתאנות לנו; או השדים שכה הטילו עלינו אימה יכלו לצאת מבית הקברות או לבוא כשלוחיהם של המוסלמים שששו להתנכל לנו.
אחת הייתה לנו אם הם כאלה או כאלה, ובלבד שנחמוק מהם ונגיע לחוף מבטחים. תכופות, כשראיתי את סבי זקני ז״ל שב מוכה וחבול הביתה מעמל יומו, כי דרכו הוליכה אותו ברובעי המוסלמים ולא פעם התקיפוהו באבנים ולפעמים באגרופים – הייתי שואל את עצמי אם היה זה המון פרוע בלתי מזוהה, או אחד השדים הללו שיצאו ממחבואם ופרקו את חרונם על קשיש יהודי חסר ישע. לילה אחד שב אבא הביתה מדמם וסיפר כי בלכתו התנפל עליו מישהו שלא יכול היה לתארו, וכשאבא השיב מלחמה שערה הוא הגיח לו ונעלם. חשבתי לי: אם אי־אפשר לתארו והוא נעלם, הוא ודאי שייך לעולם השדים הנוראים הללו, מה עוד שהאירוע התרחש לא רחוק מבית הקברות. מן המקום המפחיד והמסתורי הזה שנשא שלט מאיר עיניים ״בית החיים״, לבטח כדי להטעות את השדים, צמחו עוד סיפורים, למשל: האיש שבא לבקר את קבר קרובו באישון לילה, וכאשר עמד לשוב על עקביו אחזו בו כל יורדי דומה עד כי יצאה נשמתו והוא נקבר למחרת בו־במקום. והיו שסיפרו על מתים שקמו בלילה מקברם להתרועע ואף לרקוד, ואפילו, הס מלהזכיר, לשוב אל בין החיים עד שמלאך המוות שב ואספם אליו. וכיוצא באלה מעשיות שהיו מלבבות, לולא הצמיתו את השומעים והכניסו מורא בלבם.