עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה 1951-1956-אבי פיקאר
לדימוי השלילי במיוחד של יהודי צפון אפריקה ערב עלייתם לישראל ניתנו כמה הסברים. מכיוון שיהודי מרוקו היו הרוב בקרב עולי המגרב ודימוים הקרין על שאר יהודי צפון אפריקה, מתייחסים הסברים אלו בעיקר ליהודי מרוקו, ואפשר במידה מסוימת להחילם גם על יהודי תוניסיה. על פי אחד מהם יש לתלות את הדימוי ואת ההתנהגות המיוחדת של יהודי מרוקו בהיותם נתונים בחברה שעלתה לארץ בעיצומם של תהליכי המודרניזציה והמעבר מהכפר לעיר, תהליכים שלוו במשברים של התפרקות הקהילה והמשפחה. העלייה לישראל והציפיות הגבוהות של יהודי מרוקו לשיפור מצבם החריפו את המשבר משנכזבו ציפיותיהם. הסבר זה מייחס את התהוות הסטראוטיפ לתכונות ולהיסטוריה של יהודי מרוקו עצמם ולא לעמדותיהם של הקולטים.
הסבר אחר תולה את היווצרות הסטראוטיפ השלילי לא רק במבנה החברה היהודית במרוקו אלא בעיקר בהרכב העלייה משם. העולים שהגיעו לארץ בשנים 1949-1947 היו בני המעמדות הנמוכים ביותר, כולל לא מעט עבריינים, וחלקו של המגזר המתמערב בהם היה דל.
הערת המחבר : מצוטט אצל הנ״ל, אימת הקרנבל, עמי 133. ברוח דומה התבטא אליעזר קפלן, שר האוצר הראשון וסגן ראש הממשלה, ששמע שמוציאים אנשים מבתי סוהר ושולחים אותם לארץ (המוסד לתיאום, 11.7.1951, ג״מ/43/ג/3029/4). לוי אשכול הרחיק לכת ואמר שעולי מרוקו הם ׳פסולת אדם. מפני שבארצות אלו מטאטאים את הרחובות ושולחים לנו בשורה הראשונה את הנחשלים הללו׳(המוסד לתיאום, 15.3.1953, ג״מ/43/ג/3029/5).
ראש הפדרציה הציונית במרוקו פול קלמרו (בעצמו בן המגזר המתמערב), דיבר על כך שלעלייה נהרו ׳אנשים הרפתקנים בלתי רצויים בהחלט ואנשים בגיל מבוגר, שאינם יכולים להוות לישראל אלא משא כבד ביותר׳. המפגש של הקולטים דווקא עם קבוצה זו והדמות שסרטטו על פי מאפייניה עמדו ביסוד התהוותו של הסטראוטיפ השלילי של יהודי מרוקו. לפי הסבר זה, לא הרכב החברה היהודית במרוקו והתהליכים שהיא עברה הביאו להתגבשות הסטראוטיפ השלילי אלא הרכבה האנושי של הקבוצה הראשונה שהגיעה לארץ.
הסבר שלישי להתגבשות הסטראוטיפ, הסבר שעיקרו ׳ישראלי׳, מתמקד בסולם היוקרה והחשיבות שהחברה הישראלית הוותיקה ייחסה לקבוצות אוכלוסייה שונות. הקרבה לתרבות המערב דורגה אמנם במרומיו של סולם זה, אך גם מלאכת הכפיים ועבודת האדמה הקנו לעוסקים בהן יוקרה, וגם יהודים שלא עברו תהליכי מודרניזציה ונחשבו על כן קרובים יותר לטבע ולמקורות זכו להערכה רבה. יהודי צפון אפריקה, בהיותם מערביים למחצה, עסקו במסחר. עבודת כפיים ובייחוד החקלאות היו בעיניהם מוקצות מחמת הביזיון. לדידם הן נועדו לערבים ממעמד נמוך בלבד. כיוון שלא היו אותנטים דיים הם גם לא חסו בצל היוקרה וההילה הרומנטית שנקשרו לאותנטיות. מאידך גיסא הם לא היו מערביים דיים.
הערת המחבר : אילו הקריטריון של קרבה לתרבות המערבית היה היחיד (כפי שטוענת עזיזה כזום, למשל) היו המרוקנים במיקום גבוה יותר מהתימנים או מהקורדים
כך קרה שיהודי תימן או יהודי קורדיסטן, שכמעט לא נחשפו לתרבות המערב, זכו ליוקרה רבה יותר מזו שזכו לה יהודי צפון אפריקה.
ההתמערבות החלקית השפיעה על דימוים של יהודי צפון אפריקה גם מבחינת יחסיהם עם מוסדות השלטון. בניגוד לעולים שלא נחשפו לתהליכי מודרניזציה, למשל התימנים, שקיבלו גילויי אי־שוויון כמובנים מאליהם, הכירו יהודי מרוקו את השלטון הצרפתי, שנהג בליברליות ולא אילץ את הפונים למוסדותיו להיות כנועים בפניהם. משום כך הם התקשו להשלים עם אי־השוויון בינם, העולים החדשים, לבין התושבים הוותיקים. הם מחו בתוקף נגד עוולות שנגרמו להם ויצרו לעצמם דימוי של אנשים אלימים. כך טוען ברגינסקי, מראשי מחלקת הקליטה ומי שלחם למען העלייה מצפון אפריקה.
הערת המחבר : ברגינסקי, גולה במצוקתה, עמי 29. משה שוקד (דפוסי התוקפנות, עמי 397) נותן הסבר אחר. איתן כהן(המרוקאים, עמי 11-10) מציג את יחסם של יהודי מרוקו לסמכות ולשלטון כמבוסס על יסוד אישי, ספונטני ובלתי פורמלי, לעומת הממסד הקולט, שהיה בעל אופי פורמלי ובירוקרטי. המחלוקת ביחס לסמכות ולאופן השימוש בכוח הקנה למתקנים דימוי של פראים ואלימים.
מבחינה זו, מיקומם של עולי מרוקו בתווך, בין אירופאים לילידים, גרם להם לרצות להשתייך לרובד העליון ולהתקומם על כל גילוי של קיפוח. הדברים האלה נכונים כאמור בעיקר באשר למגזר הילידי והמתמערב בערים. לעומת זאת תושבי הכפרים בדרום נתפסו באור חיובי יותר מדרי המלאח. בשלבים מאוחרים יותר הם אף היו למושא התעניינות של פעילי העלייה.
הדימוי השלילי של יהודי צפון אפריקה לא היה הגורם היחיד בקביעת מדיניות העלייה הסלקטיבית ובעיתוי קבלת ההחלטה בעניינה. פרט להיבט הכלכלי שנידון לעיל הושפע עיתוי ההחלטה גם מההתפתחויות הפוליטיות במדינה. ההחלטה על עלייה סלקטיבית הייתה צריכה אפוא להתקבל זמן רב קודם לכן. אולם במערכת הבחירות לכנסת השנייה, שהתקיימו ביולי 1951, שלטו בשיח הציבורי הרטוריקה והאידאולוגיה של שערים פתוחים, וכך נמנעה מראש כל אפשרות לקבל החלטות בדבר הגבלת העלייה, ואפילו דיבורים פומביים בעניין זה נפסלו מכול וכול. רק לאחר הבחירות התאפשרו הכרעות בדבר הגבלת העלייה בלי לחשוש שיריבים פוליטיים ינצלו זאת.
קשה לדעת אם לדימוי ולסטראוטיפים היה משקל רב יותר מלשיקולים הכלכליים והפוליטיים בעת שהוחלט על הגבלת העלייה מצפון אפריקה. סביר להניח ששתי מערכות השיקולים שימשו בערבוביה. אולם אי־אפשר להתעלם מהשפעתו של הדימוי הקיבוצי של עולי צפון אפריקה. הוא בא לידי ביטוי במהלך שנות יישומה של מדיניות הסלקציה בעת הדיונים על ביטולה או על הגמשת כלליה. בכל הדיונים הללו, נוסף על השיקולים הכלכליים של קליטת העולים כארץ, עלתה גם השאלה מה תהיה דמות החברה הישראלית אם יגדל שיעורם של עולי צפון אפריקה בה.