הסיפורים על הרמב״ם ודת האסלאם-שבחי הרמב"ם-יצחק אבישר

  1. הסיפורים על הרמב״ם ודת האסלאםשבחי הרמבם

האם המיר הרמב״ם את דתו לאסלאם למראית עין ואחר כך חזר בו ? אין זו שאלה חדשה, וכבר נידונה בוויכוחים ארוכים בקרב חוקרי חכמת ישראל במאה התשע־ עשרה, וחזרה ונידונה שוב בראשית המאה העשרים. לסוגיה זו לא היה זכר במקורות העבריים, ורק בראשית המאה השמונה־עשרה, כשנתפרסם ספרו של אבן אלעברי באירופה, נודע ממנו לראשונה הסיפור על התאסלמותו של הרמב״ם. מקורות מוסלמיים נוספים, משל אבן אלקפטי, אבן אבי אוציבעה ואלצפדי, הלכו ונדפסו, ובכולם חוזרת הטענה שהרמב״ם המיר את דתו לאסלאם ושב ליהדות במצרים.

מארבעת המקורות המוסלמיים רק שניים דנים במפורט בנושא זה, שלישי מסתפק באזכורו, והרביעי אינו מזכירו כלל. אבן אלקפטי יליד מצרים (1248-1172) כתב על הרמב״ם בספרו ״תולדות הרופאים״:

משה בן מימון הישראלי הספרדי היה האיש הזה מאנשי ספרד, יהודי בדתו… עבד אלמאמן בן עלי אלכומי אלברברי אשר השתלט במערב הכריז על הארצות אשר עליהן מלך גירוש היהודים והנוצרים מהן, וקבע להם מועד, והתיר רק למי שיתאסלם להשאר במקומו ולהמשיך בפרנסתו בתנאי שיקבל עליו את המוטל על המוסלמים וימנע מן האסור להם; ומי שנשאר בדעת בני דתו עליו לצאת לפני המועד, ואם נמצא אחרי המועד ברשות השלטון נגזר על נפשו ועל הונו. וכשנקבע הדבר הזה, יצאו אלה אשר הונם קל עליהם, ונשאר מי שממונו רב ונפשו לביתו ולהונו, ויהי למוסלם למראית עין ולכופר בסתר. והיה משה בן מימון מאלה שעשו ככה ונשאר בארצו.

וכשנשא את סמל האיסלם למראית עין, קבל על עצמו את פרטיו, כגון קריאת הקוראן והתפלה ועשה ככה עד שנזדמנה לו האפשרות לנסוע, ואסף את נכסיו בזמן הנחוץ לכך ויצא מספרד ונסע מצרימה עם בני ביתו, והשתקע בעיר פסטאט, בקרב היהודים שבה, וגילה את דתו בפומבי וישב בפרבר הידוע בשם אל מציצה… ובסוף ימיו הזדמן באיש מיוצאי ספרד, מלומד מוסלמי שמו אבו אלערב בן מעישה, שהגיע מצרימה ופגש אותו והוכיחו בזה שהתאסלם בספרד והאשים אותו ודרש את הגזר עליו ועבד אלרחים בן עלי אלפאצל מנע בעד זה ואמר: ״איש אנוס לא יתכן שהאסלאם שלו על פי חוק״.

גם אבן אבי אוציבעה, שנולד בסוף המאה השתים־עשרה בדמשק והיה רופא, כתב ספר על הרופאים, וביניהם גם הרמב״ם. בין היתר הוא כותב על נושא ההמרה: ״יש אומרים שהנשיא משה התאסלם במערב ולמד את הקוראן בעל פה ועסק בדיני האסלאם, ואחר כך בבואו מצרימה ובשבתו בפסטאט חזר בו״. המקור האחרון על דברי ההמרה הוא דברי אלצפדי, שחי במאה הארבע־עשרה, בספרו ״אלואפי באלופיאת״. להלן תרגומי למקור הערבי:

ואמר שמשה בן מימון היה מתפלל עם המוסלמים את תפילת ״אלתראוויח״ באנייה שהפליג בה מארצות המערב החיצון [מרוקו] אל המזרח. ירד ליבשה ונסע לדמשק כשנקרא אל הקאדי מחיי אלדין בן אלזכי כאשר גבר עליו חוליו. באותו זמן טיפל בו [הרמב״ם] עד אשר הבריא החולה בריאות שלמה, ורצה [הקאדי] לגמול לו. הסכים בן מימון, ואולם ביקש ממנו שיחתום לו על שטר של בית שקנה אותו בדמשק, הקדים את תאריך הקנייה חמש שנים, והקאדי לא שם לבו על כך. אחרי כן נסע משה למצרים וגילה את יהדותו. והיה לרופא בחצר הקאדי אלפאצל עד אשר באו חלק מהמוסלמים שגלו עמו באניה מהמערב והוכיחוהו לפני הקאדי אלפאצל על חזרתו [ליהדות]. אז הוציא משה שטר הבית והציגו לקאדי, לאמור שבשנה שטוענים כי בה הוא השתתף עמם בתפילת ״אלתראוויח״ על סיפון האנייה היה בדמשק וכי באותה שנה קנה את הבית. כשהביט הקאדי [אלפאצל] על השטר הכיר את חתימת הקאדי של דמשק מחיי אלדין, ולא חשד בדברי רופאו, והניחו. וכך הציל בן מימון את נפשו ממוות באמצעות הקדמת התאריך.

לפי סיפור זה לא רק המיר הרמב״ם את דתו, אלא גם היה גדול בתורת האסלאם, והוא שהתפלל בראש ציבור המפליגים באנייה את תפילת ״אלתראוויח״ (תפילת הערב של חודש רמדאן הכוללת חמש פעמים ארבע השתחוויות). לפי סיפור זה נהג הרמב״ם במרמה והחתים את הקאדי על שטר־מכר הנושא תאריך מוקדם לתאריך החתימה, כדי שיוכל להזים את דברי העדים.

בסיפור העממי היהודי על הרמב״ם חל שינוי בסוגה הסיפורית, ו׳׳נובלת המרמה״ הפכה ״אגדת קודש״. גם בסיפור היהודי מסופר על נדודי הרמב״ם מן המערב למזרח, על בואו למזרח ועל קניית בית בשטר; אלא שבו מסופר שהרמב׳׳ם, נרדף בידי המוסלמים, הגיע למצרים ב״קפיצת הדרך״, בעזרת ״השם המפורש״, קנה בית והחתים את השטר באותו יום. וכשמגיעים מוסלמים מן המגרב וטוענים אצל הקאדי המצרי, או המלך המצרי, נגד הרמב״ם שחילל את קודשי המוסלמים, הוא מראה לקאדי, או למלך, את השטר החתום, המעיד שבאותו יום שמדברים עליו הוא היה במצרים וקנה בית. המלך נוזף במתלוננים, והם יוצאים בבושת פנים.

גם לטענה שהרמב״ם התפלל בראש קהל המוסלמים ניתן למצוא ביסוס מסיפור יהודי. באחד הסיפורים מסופר שהרמב״ם לבש בגדי מוסלמים, התחפש לאימאם ודרש בפני המוסלמים (סיפור 40).

נראה שהסיפור היהודי הכיר את הסיפור המוסלמי וביקש להתמודד עמו. הסיפור היהודי מקבל את מהלך העלילה שבסיפור המוסלמי, אבל מפרש את הדברים בדרך שונה. ישנם סיפורים עממיים יהודיים רבים על הרמב״ם ויחסו לדת האסלאם, ובכולם, כמובן מאליו, אין זכר להמרה. ריבוי הסיפורים מסוג זה על הרמב״ם אומר דרשני. מבין השיטין של הסיפורים העממיים הללו תמצא זכר לנושא והתמודדות עם סוגיה טעונה זו. בשישה סוגים של סיפורים, החוזרים ונשנים בנוסחים שונים, מתואר הרמב״ם כמי שביזה את דת האסלאם, הצליח לברוח מהמוסלמים וניצל מסכנת מוות. בחלק מן הסיפורים אכן מסופר שהרמב״ם ביזה את דת האסלאם במעשים שעשה, ובחלק אחר הוא מואשם בידי מוסלמים, שהעלילו עליו עלילות, כי ביזה את קודשיהם.

  • באחד הסיפורים הנפוצים ביותר על הרמב״ם מסופר שהרמב״ם פסק, שחבית יין שנגע בה גוי טמאה ואסורה ואילו חבית שמן שנכנס בה עכבר טהורה ומותרת. הרמב״ם הואשם בידי המוסלמים כי ביזה את דת האסלאם בהעדיפו עכבר מת על נגיעת מוסלמי, הוא נרדף, ורק בנס ניצל וברח(ראה סיפורים 105,77-74,41,37,6).
  • בסיפור אחד האשימו מוסלמים את הרמב״ם כי הונה אותם בהתלבשו כמוסלמי ובענותו על שאלתם ״מה שם אדוננו?״ ששמו מחמד, ולבסוף ראוהו כיהודי היוצא מבית הכנסת. גם כאן רק בחכמתו ובפיקחותו הצליח הרמב״ם להשתחרר מאשמת ביזוי האסלאם (סיפור זה מופיע אצלנו בשני נוסחים: סיפורים 68,16).
  • בסיפור אחר מסופר שהרמב״ם העליב את דתו של מלך קורטובה, שראהו יוצא מבית הכנסת ולולבו בידו. שאל אותו מלך קורטובה: מדוע אתה נוהג כמנהג המשוגעים? והרמב״ם ענה לו שאין זה מנהג משוגעים, כי מנהג המשוגעים הוא לרגום באבנים, כשכוונתו לאבנים שמשליכים המוסלמים על גבל ערפאת (ראה בהערה לסיפור 6).

בסיפור אחר הרמב״ם מואשם כמי ששם את שם מחמד בנעליים (אסע״י 141), ובכך ביזה את נביאם.

  • בסיפור אחר הרמב״ם מתואר כמי שהעלה את מחמד מקברו כשהוא מלוכלך ובזוי(סיפור 64).
  • באחד הסיפורים (40) הרמב״ם מתואר כמי שהתווכח עם האימאם איזו דת עדיפה, דת היהודים או דת המוסלמים ? הרמב״ם הופיע לפני המוסלמים במסגד, דרש בפניהם ושם ללעג ולקלס את המאמינים בדת האסלאם.

נראה לי שכל הסיפורים הללו, שביסודם מונח הרעיון שהרמב״ם ביזה את דת האסלאם, את מחמד ואת מאמיניו לא צמחו בחלל ריק, אלא הם הד לטענה שהרמב״ם המיר את דתו. אחת מהשתיים: או שהסיפורים הללו באים להתמודד עם הטענה המוסלמית בעניין ההמרה, או שאינם אלא סובלימציה להמרה עצמה, הסוואה ועידון לדעה שייתכן שהרמב״ם המיר את דתו והיה לאנוס למראית עין, עד יעבור זעם וישוב לדתו: וכבר הצביעו על כך, שב״איגרת השמד״ מדבר הרמב׳׳ם בזכותם של האנוסים לשוב ליהדות כאשר מתאפשר להם הדבר. ייתכן גם, שחלק מהסיפורים הידועים לנו ממקומות אחרים המתארים יחסים מתוחים בין יהודים ומוסלמים עברו הסבה לרמב״ם, שייצג את היהודי בסיפורים מסוג זה.

כל הדברים שסיפרו המוסלמים משתקפים בסיפורים היהודיים, אלא שלא נאמר בהם שהרמב״ם המיר את דתו. במקום זאת מסופר, כאמור, שהרמב״ם ביזה את דת האסלאם, והאנשים שבאו להתלונן עליו יצאו בבושת פנים, מפני שהיו לו מסמכים המעידים שהוא נמצא במצרים בזמן המסוים, ואותם הוא השיג בעזרת ״השם המפורש״ ו״קפיצת הדרך״, בנסים ונפלאות. הסיפורים דומים, אך הפרטים שונים. הסיפור היהודי מכיר את הסיפור המוסלמי, מתמודד עמו ומפרש את הדברים בדרך אחרת.

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר