מיכאל אביטבול – מרוקו ויהודיה – פני הארץ

מיכאל אביטבול%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-222

מרוקו ויהודיה

פני הארץ

מרוקו שוכנת לחוף שני ימים: בצפון לחוף הים התיכון ובמערב לחוף האוקיינוס האטלנטי, שאורכו כ־800 קילומטר. בין החוף האטלנטי להרי האטלס משתרע אזור של רמות, המֶסֶטה. ממזרח למֶסֶטה וממערב להרי האטלס התיכון משתרעים כמה מישורים: מישור הטַדְלה, שבו זורם הנהר אום אלרְבִּיע ויובליו, מישור הַאוּס ומישור הנהר סֶבּוּ בצפון־מערב מרוקו.

הרי האטלס משתרעים מצפון לדרום בשלושה רכסים המפרידים בין מרוקו לשאר המגרב. הרכס הצפוני, הקרוי האטלס התיכון, מאונך להרי הריף. הרי הריף הם חלק מרכס האטלס התֶלי, המשתרע במקביל למישור חוף הים התיכון עד תוניסיה. הם מתנשאים לגובה כאלפיים מטר ומפרידים בין חלקה הצפוני של מרוקו וחלקה הדרומי. בין הרי הריף לאטלס התיכון מפריד מישור תאזה, שבמרכזו העיר אוג׳דה ובו המעבר היחיד מאלג׳יריה למרוקו. המורדות המערביים של האטלס התיכון משתפלים במתינות לתוך המסטה ממזרח למערב וכאילו חוצים את הארץ לשניים. ואכן, בתולדות מרוקו הייתה התפתחות מקבילה, ולפעמים אף נפרדת, של החלק הצפוני של הארץ, שבירתו פאס, ושל החלק הדרומי, שבירתו מראכש. כדי לקיים את שלטונם בשני חלקי ממלכתם נהגו סולטאני מרוקו לנדוד בין ארבע עריה המרכזיות של הארץ: פאס ומכנאס שבצפון, רבאט שבמרכז ומראכש שבדרום. הרכס השני הוא האטלס הגבוה, המתנשא עד לגובה 4,000 מטר. תנאי הקיום באטלס הגבוה קשים, ולכן נאלצו תושביו לרדת מעת לעת אל ערים מרכזיות בחיפוש אחר פרנסה. הרכס השלישי, הדרומי, האנטי אטלס, הוא הרכס הנמוך ביותר. בין האטלס הגבוה לאנטי אטלס משתרעים עמקי נהרות סוּס ודאדֶס. מדרום לאנטי אטלס שוכן עמק דרע, שבו עובר גבולה הדרומי של מרוקו. המורדות המזרחיים של הרי האטלס מדבריים ותושבי האזור הם בני שבטים נודדים. מאזור זה יצאו שושלות השליטים של מרוקו.

מרוקו מצטיינת בשפע של מים, יחסית לשכנותיה. בהרי האטלס נאגרות כמויות מים עצומות, אך ניצול מושכל שלהם החל רק מתקופת הכיבוש הצרפתי. הנהרות הגדולים הם נהר המלויה, שמקורו באטלס התיכון ונשפך לים התיכון, ונהרות אום אלרביע, סבו, תֶנסיפת וסוס, הנשפכים לאוקיינוס האטלנטי ובדרכם חורצים גיאיות רחבים ממזרח למערב, המוסיפים לביתורה הגיאוגרפי של הארץ. האקלים בצפון מרוקו הוא ים תיכוני, ויורדים בו בממוצע מעל 800 מ״מ משקעים בשנה. באטלס התיכון ובאטלס הגבוה כמות המשקעים הממוצעת נעה בין 400 ל־800 מ״מ בשנה. באטלס הגבוה יורד בחורף שלג והפשרת השלגים גורמת לעתים שטפונות, בעיקר בדרום הארץ. באנטי אטלס ומדרום לו האקלים מדברי עד מדברי למחצה, וכמות המשקעים הממוצעת היא כ־200-100 מ״מ בשנה.

ברברים

הברברים הם תושביו הקדומים של המגרב, שקיבלו עליהם את האסלאם לאחר הכיבוש המוסלמי, אך הוסיפו להחזיק בסממני תרבותם, מנהגיהם ושפתם. מאחר שאין לשפתם סימני כתב קשה לשחזר את מקורותיהם ותולדותיהם. הברברים, שהם חלק ניכר מאוכלוסיית מרוקו, חיים במסגרת מסורתית־חקלאית בעיקר בהרי האטלס, ומהווים גורם חשוב בחייה מבחינה כלכלית ופוליטית.

אופראן

כפר בהרי האטלס מדרום למוגאדור. מסורת בקרב תושבי האזור מספרת כי בשנת 1775 ציווה ראש הכפר על היהודים להתאסלם, והם בחרו לעלות על המוקד ולא להמיר את דתם. חמישים היהודים שעשו זאת ידועים בכינוי ״השרופים מאופראן. אשר כנפו(יליד מוגאדור 1935, כיום תושב אשדוד) חיבר על יסוד מסורת זו רומן, התינוק מאופראן (תל אביב 2000).

מרוקו ויהודיה עד המאה התשע־עשרה

במשך אלפיים שנה, למן העת העתיקה ועד ימינו, היו תולדות יהודי מרוקו שלובות ושזורות בתולדות הארץ. היהודים הטביעו את חותמם על החיים הכלכליים, החברתיים והמדיניים של הממלכה השריפית, מילאו תפקידים דיפלומטיים חשובים בשירותם של השליטים, ובעזרת קשריהם עם הקהילות היהודיות בעולם שימשו גשר בין מרוקו לבין העולם שמחוץ לה. בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים מנו היהודים למעלה מרבע מיליון איש. חלקם התגורר בערים וחלקם בכפרים הפזורים מהאוקיינוס האטלנטי במערב עד תאפילאלת וגבול אלג׳יריה במזרח, ומחופי הים התיכון בצפון עד עמקי הסוס והדרע והאזורים הנידחים של מדבר סהרה בדרום.

הנוכחות היהודית במרוקו החלה במאה הראשונה לפני הספירה, ומיוצגים בה רבדים תרבותיים מגוונים ועתיקי יומין.

הרובד הראשון הוא הגרעין הברברי המקומי. קיימות דעות שונות על היקפו, ואגדות עיקשות, שאמיתותן איננה ברורה, מספרות על ייהודם של שבטים ברברים בעבר הרחוק. עם הרובד השני נמנים מהגרים מארץ ישראל שבאו בעקבות הפניקים והרומאים. שרידי מצבה שעליה כתובת בעברית, מהמאה השלישית לספירה, נמצאו בוולוביליס(ליד מולאי אידריס), וכן בסאלה (ליד רבאט) ובטינגיס (ליד טנג׳יר). לפי מסורות עתיקות בדרום מרוקו היו התושבים הראשונים באופראן שבאנטי אטלס יהודים, ובחבל דרע השכן התקיימה ממלכה יהודית לפני בוא האסלאם, אשר מייסדיה הגיעו מארץ ישראל. הרובד השלישי הם מהגרים מחצי האי הערב ומאזורים שכנים, אשר הגיעו לאחר הכיבוש המוסלמי, במאה השביעית. הם התיישבו בעיקר באיפריקיה, היא תוניסיה של היום.

הרובד הרביעי הם מגורשי ספרד משנת 1492. רבים מהם התיישבו במרוקו והשתלבו במארג הדמוגרפי והתרבותי של הקהילה היהודית המקומית.

לקבוצות אלה נוספו יהודים ממוצא צרפתי, פולני, רוסי, תורכי, סורי וארץ־ישראלי, שהתיישבו במרוקו למן המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה.

עם הכיבוש המוסלמי במאה השביעית ובואם של הערבים נשתנה מעמדם של היהודים. הם נעשו ״בני חסות״ (דמים). בין היתר הם נאלצו להעלות את מס הג׳זיה, ללבוש פריטי לבוש מבדילים, ובמקרה של סכסוך עם מוסלמי היה מעמדם המשפטי נחות.

במאה האחת־עשרה השתלטה שושלת אלמראבטון על מרוקו ואיחדה אותה עם ספרד המוסלמית. תקופת שלטונה התאפיינה בעליית הערים, ובמיוחד פאס, בקבלת       השלטון המוסלמי בספרד ובהשתרוררותה של יהדות מרוקו מן המנהיגות הבבלית והאיפריקית־התוניסאית.

במאות השתים־עשרה והשלוש־עשרה שלטה במרוקו שושלת אלמוחדון. הראשון בשושלת היה מחמד אבן תומךת. יורשו, עבד אלמומין, ששלט בשנים 1163-1130, הרחיב את שלטונו עד לגבול מצרים במזרח והעמיק את שלטונו בספרד. מלכי השושלת, שמוצאה באטלס הגבוה, שאפו לטהר את האסלאם מכל השפעה נכרית, וכך הייתה ההתאסלמות הכפויה של יהודים במגרב למרכיב מהותי במסע הכיבוש של השליטים החדשים. שמות משפחה ממקור יהודי, כגון אלכוהין(כהן),

הקיימים עד היום בקרב מוסלמים במגרב, משמשים עדות להתאסלמות ההמונית של אותם ימים.

עם היחלשותה של שושלת אלמוחדון החלה החלוקה המדינית של צפון אפריקה לשלוש היחידות המדיניות הקיימות עד ימינו. בראש כל מדינה עמדה שושלת נפרדת – החאפזים בתוניסיה, הזיאנים באלג׳יריה ובני מרין במרוקו. קהילות היהודים נפרדו לפי קווי החלוקה המדינית.

בעקבות עלייתה של שושלת בני מרין במרוקו התהדקו קשרי המסחר עם אירופה. הסוחרים האירופיים ניסו להשתלב במסחר הזהב אשר הגיע מאפריקה השחורה בכמויות גדולות, באמצעות שיירות שחצו את מדבר סהרה. הנסיבות החדשות הקלו על שילובם של יהודי המגרב הדרומי במסחר הזהב. הם ניצלו את פיזורם הגיאוגרפי לאורך נתיבי המסחר, והצליחו להבטיח במאות הארבע־עשרה והחמש־עשרה את הקשר בין שלושה אזורים: אפריקה השחורה, מרכז המגרב ואירופה שלחופי הים התיכון.

מגורשי ספרד שהגיעו למרוקו בסוף המאה החמש־עשרה נהנו מהפתיחות הרבה של השלטון המרכזי ושל החברה היהודית כלפיהם. הודות למספרם הרב – 40,000-20,000 — הם היו רוב ביישובים רבים, כגון פאס, מכנאס, תיטואן, דבדו ועוד. אולם הם לא יצרו לעצמם קהילות נפרדות אלא נטמעו בקהילות היהודים בכל מקום שאליו הגיעו, מחופי הים התיכון בצפון ועד לעמקי הסוס, הדרע והדאדס ומבואות הסהרה בדרום.

שילוב המגורשים באוכלוסייה היהודית המקומית לא היה חד־כיווני, וניכרה בו הדדיות. כך, החל ממחצית המאה השש־עשרה לא נכתבו עוד תקנות הקהילה בשפה הספרדית־ היהודית אלא בערבית־יהודית בלבד, ואילו המגורשים הביאו עמם, בין היתר, את התפיסה של נישואים מונוגמיים, ובהשפעתם היה ריבוי נשים לתופעה יוצאת דופן.

המגורשים הביאו להתחדשות תרבותית ורוחנית בקרב יהדות מרוקו, אשר נמשכה עד למאה השבע־עשרה. במחצית השנייה של המאה השבע־עשרה נפגעו היהודים במרוקו בעקבות הידרדרות המצב הפוליטי. מצבם החמיר עוד יותר במאה השמונה־עשרה, עם עליית השושלת העלוית־הפילאלית לשלטון והזעזועים הפוליטיים שפקדו את המדינה.

אלמראבטון

תנועה דתית־חברתית וצבאית שהתגבשה באמצע המאה האחת־עשרה בקרב שבטי הברברים בדרום מרוקו. מטרתה הייתה לטהר את האסלאם באזורים אלה מהמידות הנפסדות שחדרו אליו. תחת הנהגתו של יוסף  ­אבן תאשפין (1106-1061) (שייסד את מראכש בשנת 1062) הצליחה השושללת להשתלט על כל המגרב ולהנהיג בו את תפיסותיה במשך כמאה שנה.

העלוים

שמה של שושלת המלכים הנוכחית במרוקו. העלוים הגיעו במאה השלוש־עשרה לאזור תאפילאלת (ולכן הם מכונים גם פילאלים) שבדרום־מזרח מרוקו, מחצי האי ערב. מולאי אלרשיד (בתמונה, מלך בשנים 1672-1666) נחשב למלך הראשון בשושלת זו שהצליח לייצב את השלטון. אחד מיסודות כוחה של השושלת עד ימינו הוא היותה שושלת שריפית, כלומר שהיא מתייחסת לצאצאי עלי. חתנו של מוחמד; לכן היא נחשבת לקדושה. וכמי שהחסד האלוהי נסוך עליה.

ראה: "מרוקו-עורך חיים סעדון – מאמר של מיכאל אביטבול-מכון בן צבי התשס"ד-עמ' 10-7

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 185 מנויים נוספים

אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר