ר' דוד אלקאים : משורר ומשכיל עברי במרוקו

מתוך ספרו של יוסף שטרית – שירה ופיוט ביהדות מרוקורבי דוד אלקיים

ְּבוֹא עִיר מִקְלָט בּוֹאִי בָהּ חָשַׁבְתִּי, / בקשתי ומצאתי; / לולא כי [יערה עיר נדחת.

יומם ולילה תוך יערה טבעתי, / אך ערפל החתלתי, / תקותי בי [רקח מרקחת (שם, עמי 164).

קוצר ידיעתו וסקרנותו להשכיל הכניסו אותו למעשה לתוך מערבולת רגשית שיש בה מן ההתעלות הרוחנית של המתלמד המצליח לחדור לתוך עולם קסום ומופלא ומן המבוכה והאכזבה של התלמיד השקדן שאינו מצליח לחבוק עולם ומלואו למרות כל מאמציו, ואשר מגלה שאוקיינוס הדעת עמוק יותר ככל שהוא מנסה לצלול לתחתיתו:

יומי ולילי טפחתי רִבִּיתִי, / כשושנה יָרַחְתִי, / קראתיה לב [משמחת.

נפשי, ממרבית אהבתה, נַחֲלֵיתִי; / עלי ערשי נרדמתי; / כלתה [רוחי, רבה נזנחת.

ואם רחוקה היא, בה התבוננתי; / אז רבתה מבוכתי: / מקור הבין [איה לקחת?

רוח שדי רחפת במרום שבתי, / עלי נפשי חייתי, / כשמן המור בו [נמשחת. [….]

דומם קשב קשבתי, / ניב מפרשת,

 גם רוחי ונשמתי / רגש רוגשת,

וכן רבתה שמחתי / כבת יורשת (שם, עמי 165-164).

ברם מבוכתו זו לא הייתה תסכולו היחידי. הוא סבל מחשדותיהם של בני הקהילה, אשר אף העלילו עליו – כנראה בתקופה זאת בחייו בלבד – שחדל לקיים את התורה והמצוות, חשד שהיה גם מנת חלקם של המשכילים הראשונים באירופה:

לא זו אף זו, שמעתי ונרגזתי, / ראיתי ונבהלתי, / רגל זרים עלי [פוסחת. [….]

לאל חשבו מלתי / ולדת מכחשת (שם, עמי 165).

לדידו לא הייתה השמצה גרועה מזו, שכן למרות היסחפותו כל כולו לתוך ההתעסקות בחכמה ובהשכלה על קסמיה וגירוייה לא השמיט אף לרגע מתחום שליטתו את חשדנותו כלפי סכנותיה של התעסקות זו. מעולם לא נטש את דרכי הדת וקיום המצוות:

קים חי לעד, יוצר גויתי, / כי דתי לא פרעתי, / צל היתה לי, אהל

 [נמתחת;

תורה היתה חטר מקל תפארתי, / וְחֻוקָּהּ לא הפרתי, / נצן תקוה [תוך לב צומחת.

מלבי ומפני לא אצלתי / ממצות עבודתי, / אהבתיה בעין [נפקחת (שם).

מלבד המבוכה הרבה שהתנסה בה בזמן עיסוקו בחכמה ומלבד האשמות הכפירה שהוטחו כלפיו לא רווה המשורר נחת בחייו החברתיים ולא זכה שיכבדו אותו בשל חכמתו: בעולם שבו חי רד״א אין מכבדים את החכמה אלא את הממון, ובהיותו עני אין חכמתו נחשבת. פיוט זה, כותב הוא בכתובת של שיר נוסף,  ״מדבר ומתאונן על חכמת העני בזויה, גם אם יהיה חכם גדול; והכסיל בעל־הון – נחשבים דבריו לחכמה גדולה, ועושים פירושים לטעותם: והמסכין – לא די שלא תראה חכמתו לחוץ כי ישפילוה, אבל חובותיו יגדילו ויבנו מגדלים עליהם בכדי שתפול מעלת חכמתו; ובכל מקום גם הדעתנים גם הטפשים לא יזכרו רק חובותיו ועוונותיו, ובעל הון לא יזכרו רק טובותיו ומצוותיו״. וכך, תוך היקש כמעט מושלם עם מעמדו של עם ישראל המושפל בין העמים, מתאר רד״א בשירו את כאבו המר של המשורר העני על היחס המשפיל שהוא מנת חלקו בקרב בני הקהילה:

דת יצאה כי נמעטה קטני / ממתני רבי זמן עפו,

הס מלהזכיר חכמת העני, / כמעט קט פסו ידיו רפו.

מני נבצרה מחשב זמני, / בעל הון וכסיל – טוב מרעפו (שם,

עמי 167).

 

תסכולו של המשורר ממצב זה כה גדול, עד שהוא נתפס למרה שחורה ולעצבנות אלימה:

עוד שמשי לא בא, אץ / כיום תם בתומה.

כל שם נגדי נואץ, / אגדף בזעמה. 

בסביבי אשליך הס, / אגזור קול דממה,

עַתָּה אָמְרִי נוֹאָשׁ / בְּפֶה נֶאֱלָמָה (שם).

אמנם הוא מתפלל בשיר אחר שהמצב ישתנה ולא יהיה הבדל בין העני לעשיר, אך לגביו יתרונה של החכמה לא יסולא בפז:

טוּבִי וּשְׁלָמִי, / עָנִי מֵעָשִׁיר לֹא יֻוכַּר, / וּבְנֵי אֻומְלָלֵי / דַעַת נְשׂוֹא [לא אוכל (שם, עמי 183).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר