ד"ר יוסף אסולין – בכי"ח, תלמיד וגם מורה.
ד"ר יוסף אסולין
בכי"ח, תלמיד וגם מורה.
חובה נעימה לי מאד, מתוך תחושת הכרת טובה, להעלות זיכרונות מתקופת לימודיי בבתי הספר של כי״ח – תחילה בבית הספר היסודי שבעיר אזמור' בשנים 1950 – 1956 – ולאחר מכן בבית המדרש למורים בקזבלנקה בשנים 1957 – 1961. באזמור, בשל מספר התלמידים הקטן שבכל שכבה, בהתאם לגודל הקהילה היהודית שחיתה בעיר, הלימודים התקיימו בשני חדרי לימוד בלבד כאשר בכל אחד מהם למדו שלש שכבות בעת ובעונה אחת. בחדר האחד- כיתות אי, ב' וגי ובחדר השני -כיתות ד', ה' ווי. המשמעת ורמת המורים אפשרו את קיום הלימודים בכיתה הרב שכבתית. זכורני, שהמורה לא הרשה לעצמו לנוח אף לא דקה אחת. כאשר טור אחד, שהיווה שכבת לימודים, שמע שיעור פרונטאלי מפי המורה, עסקו שתי השכבות האחרות בעבודה עצמית שהצריכה הכנה מדוקדקת של המורה יום או יומיים לפני כן. בתום השיעור הפרונטאלי, הוגשה לתלמידים עבודה בכתב – דבר שאפשר למורה לעבור לשכבה האחרת. שיעורים במקצועות מסוימים כגון היסטוריה וגיאוגרפיה היו משותפים, לעיתים, לשתי שכבות כאשר השכבה הבוגרת יותר נדרשה לבצע מטלות גבוהות יותר. המורים, נוסף על עבודתם הרבה, דאגו לקדם את התלמידים המצטיינים על ידי עבודות אישיות שניתנו כחצי שעה לפני תחילת השיעור. התלמידים המצטיינים נדרשו להגיע מוקדם יותר או לקצר את הפסקתם על מנת לבצע את המשימות הנוספות. את אהבתי למקצוע המתמטיקה אני חייב למורה שלי מר לוי רפאל הי״ו שהיה גם מנהל בית הספר ומודל לחיקוי.
הערות המחבר : העיר אזמור שוכנת על חוף הים כ 70 ק"מ דרומית לקזבלנקה וכ 17 ק"מ צפונית לעיר מזגן (אל גידידה). העיר אזמור זכתה לעלייה לרגל של יהודי מרוקו בזכות הצדיק רבי אברהם מול ניס ( בעל הנס ) במשך כל ימות השנה ובעיקר בסופי שבוע וביום ההילולה של הצדיק. רבי אברהם מול נס היה שד״ר שנפטר במרוקו. הוא התפרסם לאחר מותו בזכות החלומות שאנשים מכובדים חלמו אודותיו ובזכות הגיסים הרבים שקרו למאמינים בו שבאו להשתטח על קברו.
בית המדרש למורים ( Ecole Normale Hebraique- ENH) בקזבלנקה הוא עוד מפעל חינוכי רב השפעה שארגון כי״ח הקים, ניהל וסבסד על מנת להכשיר קאדר של תלמידים שיפיצו את שפת העברית, את תורת ישראל ומסורתו. בית המדרש הוקם כדי לתת מענה למחסור הגדול במורים השולטים בשפה העברית המודרנית. עד להקמת בית המדרש הוראת העברית והמקצועות היהודיים הופקדה בידי רבני המקום
מר רפאל לוי הגיע לעיר אזמור בהיותו רווק, היה בעל חזון, התחתן עם אחת המורות וקבע את מושבו בבית שהיה בתוך מתחם בית הספר שכי״ח העמיד לרשותו. הוא לא הסתפק בניהול ביה״ס ובהוראה בשכבות הגבוהות אלא נטל על עצמו תפקידים ביצועיים בוועד הקהילה. לאחר פרישתו לגמלאות, השתקע בצרפת
כמורה וכמנהל במשך 48 שנה, אינני יכול שלא להשתאות ולהתפעל ממסירותם הרבה ומכישרונם המיוחד של המורים שלימדו אותנו. גם לאחר מאמצים רבים לעורר את זיכרוני, אינני מצליח להצביע אף לא על יום היעדרות אחד של אותם מורים. מוסר העבודה שלהם היה גבוה מאד ולכן ראו במלאכתם, מלאכת קודש שאסור להרפות ממנה או לנהוג בה קלות ראש. שיטת הכיתה הרב שכבתית הייתה, אמנם, כורח המציאות, אבל ברכה הייתה בצידה. תלמידים שסיימו את שיעוריהם בכתב נדרשו לעזור למתקשים בשכבתם או בשכבה נמוכה יותר. כמו כן שמיעת שיעורים פרונטאליים שניתנו לשכבות האחרות ביססה אצל התלמידים את החומר שלמדו שנה קודם. ברם, לולא המשמעת הקפדנית לא ניתן היה לקיים לימודים בשיטת לימוד זו. כל האמצעים היו כשרים בעיני המורים. שימוש במקל כלפי המפריעים היה דבר שבשגרה. זכורני שהמאחרים לכיתה הן בתחילת היום והן לאחר ההפסקות היו "זוכים" למכות בסרגל דק על קצות אצבעותיהם. הכאב היה חזק במיוחד בימים הקרים. העמדת תלמיד מפריע בפינה למשך שיעור אחד או שניים הייתה מקובלת מאד עם כל הצער והבושה שהיו כלולים בה. הטלת כתיבת משפטים כגון: "אסור לדבר" או "אסור להפריע" במאות פעמים הייתה אף היא נהוגה. כלפי הנכשלים הונהגה השיטה המשפילה ביותר של פרסום קלונם ברבים ע״י תליית מחברתם שנשאה את הספרה בכיתה או מאחורי גבם. המעבר משכבה אחת לשכבה גבוהה יותר – במקרה שלנו, מטור אחד לטור האחר – הופעל רק כלפי התלמידים שעברו בהצלחה את מבחני אותה שנה. אני זוכר שהיו תלמידים, בודדים אמנם, שבילו כל שנות לימודיהם באותה שכבה (טור) כאשר בכל שנה חדשה הם עברו לשולחן אחורי יותר כדי למנוע הסתרת הלוח מעיני התלמידים החדשים. בדיעבד אני רואה פסול בשיטה הזאת מאחר שלא כל הנכשלים נכשלו בגלל עצלנותם או חוסר מוטיבציה שלהם, כי אם בשל העדר יכולת או בשל בעיות קוגניטיביות.
את מקצועות היהדות והעברית למדנו במסגרת בית הספר – שעה יומית – מפי מור אבי הרב חיים אסולין זצ״ל' שהיה בקיא בלשון העברית וכמובן בתורת ישראל ובמאמרי חז״ל ופסיקותיהם. למותר לציין שהשלמת השכלתנו היהודית נעשתה במסגרת תלמוד תורה שאורגן על ידי הקהילה.
ארגון כי״ח דאג לא רק לרוחניותם של התלמידים אלא גם לגשמיותם ולרווחתם לאור המצב הכלכלי הקשה ששרר לאחר מלחמת העולם השנייה. ארוחות צהריים הוגשו לכל התלמידים. ציוד לימודי שכלל ספרים, מחברות ומכשירי כתיבה סופק חינם ללא כסף. זכורני, שכנגד המחברות שהתמלאו בעבודות ושהיו חתומות במקומות רבים ע״י המורה לאחר בדיקתן, קיבלנו מחברות חדשות. המחברות הישנות נשמרו במקום של כבוד הראוי להן בארון המרכזי. בסוף השנה נמסרו כל המחברות לתלמידים לשם הצגתן בפני ההורים ולשם עיון בהן כהכנה לקראת השנה החדשה. ההורים שסמכו ללא סייג על צוות בית הספר והנהלתו, הסתפקו בדיווח חד שנתי.
הרב חיים אסולין זצ״ל שימש בעיר אזמור כרב, שוחט, חזן, עורך חופות וקידושין, מורה בבית ספר כי״ח (אליאנס) ובתלמוד תורה. לעיר אזמור הוא הגיע מהעיר סטט הנמצאת במרחק של כ 70 ק"מ מזרחית לקזבלנקה. בשנת 1957 הוא עזב את אזמור לטובת העיר סאפי שעל חוף הים האטלנטי והנמצאת כ 250 ק"מ דרומית לקזבלנקה. בשנת 1963 הוא זכה לממש את חלומו לעלייה לארץ ישראל. הוא התגורר תחילה בנתניה והיה מבאי ביתו של הרב שלוש דוד שליט״א ולאחר מכן באשדוד בה הוא החזיר את נשמתו לבוראו בשנת 1988