דן מנור – רבי יעקב אביחצירא – האיש ותורתו

חיבוריו

חרף פעילותו בתחום החברתי ונסיעותיו התכופות לערים שונות, הצליח הרי״א להוציא מתחת ידו שנים עשר חיבורים. עשרה מהם עוסקים בפרשנות קבלית. ואלו הם: 'מחשוף הלבן', 'פיתוחי חותם', 'גנזי המלך', 'דורש טובי, 'אלף בינה', 'מעגלי צדקי, 'שערי ארוכה', 'שערי תשובה', 'בגדי השרד', ישבת קודשי. שני החיבורים הבאים עוסקים בהלכה. והם:'יורו משפטיך ליעקב׳(שו״ת). 'לבונה זכה' – פירוש לכמה מסכתות. כל החיבורים מצויים בידינו, למעט החיבור 'שבת קודש' שאבד, לפי עדותו של ר' אהרון בנו של המחבר.

משנתו הקבלית

הרי״א מגלה זיקה רבה לקבלת האר״י, אף שאינו מאמץ את כל רעיונותיה התיאוסופיים. אחד מהם הוא 'הצמצום' שעליו הוא פוסח. כי לפי אחת הנוסחאות בקבלת האר״י, סיגי החומר אילצו את 'האין סוף׳ (א״ס להלן) לצמצם את עצמו על מנת שיבואו לידי גילוי. מובן מאליו, שנוסחה זו עומדת בניגוד לאמונה בריבונות האל, ולא זו בלבד, אלא אפשר גם להסיק ממנה על קדמות החומר-בעיה תיאולוגית כשלעצמה. לפיכך הוא פותח את תורת האלוהות בהאצלה המשקפת פעילות רצונית. א״ס האציל ממנו שני קרני אור. אחד בצורת עיגולים, ואחד בקו ישר. העיגולים כחומר מגובש משמשים בית קיבול ליושר שהוא אור רוחני. זאת משום שהרוח אינו מסוגל לעמוד ברשות עצמו ללא חומר שיקלוט אותו, כשם שהנשמה אינה יכולה לממש את עצמה בלי הגוף. אך יש להעיר מיד, במושג 'חומר' הנזכר כאן ולהבא, אין הכוונה למטריה המוכרת לנו בעולמנו, אלא מדובר ביסוד טרנסצנדנטי לגמרי שהוא קצת יותר מגובש מאור איים. המחבר מדמה את היחס שבין העיגולים ליושר ליחס שבין הנפש לרוח. הנפש עצמה היא יסוד רוחני, אך דרגת רוחניותה פחותה מזו של הרוח.

מהעיגולים ומהיושר נאצל אדם קדמון(להלן, א״ק), שהוא ראשית גילוי'היש'. על אף הכינוי'אדם', מדובר בישות טרנסצנדנטית שאינה בת השגה לשכל האנושי. מעין גולם, או בלשון המקובלים'יש פשוטי. ובעולם המטפיזי, כידוע, הפשוט מעולה מן המורכב. היש הזה המוגדר כא״ק מגלם בישותו עשר ספירות שאינן עדיין מובחנות כמתכונתן בהמשך התהליך.

השלב הבא הוא האצלת עולם 'העקודים' משלושה אורות שנפרשו מנקבי ראשו של א״ק (אוזן,חוטם, פה [אח"פ]). אורות אלה, שאיכותם שונה בהתאם לנקב שממנו יצאו, הם נתחככו ביניהם, ומן החיכוך נוצר כלי שקלט לתוכו עשר ספירות. גם עולם זה כקודמו שרוי בתחום האלוהות הטרנסצנדנטית, והספירות שבו אינן מובחנות, וממילא אין זו אלוהות המתגלה והפועלת, שעמה יכול האדם לבוא במגע רוחני. לכן תהליך גילוי ההוויה חייב להמשך.

בתהליך האצלתה של אלוהות פעילה ודינמית קרתה תקלה חמורה המוגדרת בקבלת האר״י כשבירת הכלים. מדובר בעולם הנקודים שבו נוצרו עשרה כלים לשם קליטת עשר ספירות, כל ספירה והכלי המיוחד לה. אלא שהכלים נשברו כשהאורות חדרו לתוכם. הרי״א עוסק בנושא הזה מנקודת ראותו. כשם שבהאצלת עולם העקודים פסח על אותן נוסחאות שמעוררות בעיות תיאולוגיות, כך גם בנושא השבירה הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים. השבירה, לדעתו, נבעה מרצונו הריבוני של האל, ולא מתקלה טכנית כאחד ההסברים בקבלת האר״י. הוא מוצא לכך רמז בנוטריקון של המילה בראשית :"בחפץ רצון יה שיבר אותיות תחילה".

יתרה מזו, הוא אף רואה בשבירה עולם משלים לעקודים שקדם לה ולברודים הבא אחריה: "ובא לרמוז כאן ברא שית (בראשית), עקודים נקודים וברודים, לומר כי כולם יסוד ועיקר לכל העולמות". משמעות הדברים היא, שמשקלם של שלושת העולמות בכינון ההוויה שווה. מדברים אלה ניתן להבין, שאופייה הטרגי של השבירה, על פי התיאוסופיה הלוריאנית לא מקובל עליו.

אומנם הוא מחזיק בתפיסת האר״י, שהשבירה מקורה בדין שהיה בכלים, אך רק, כדי להדגיש את הפן הטראגי של השכינה, שנפגמה יותר מכל ספירה אחרת בעקבות השבירה. זאת מתוך מגמה פרגמאטית לתת תוקף לחובה הדתית כלפי השכינה: "השמרו מאד לנפשותיכם ודעו וראו כי שם ב"ן(כינוי לשכינה) הוא אש לוהט שבו היתה השבירה. וצריך כל יום תיקון… שתסגלו מצוות ומעשים טובים ותפילות כראוי". הביטוי "אש לוהט" מסמן את הדינים הקשים שבהם שרויה השכינה.