שערי ספרו סיפורים- שלום פוני כלפון

ראשי הקהל השפילו את מבטם והמשיכו לעמוד באומרו את דבריו:

— ידעתי גם ידעתי בני לשם מה באתם אלי! כמבוקשכם הייתי עסוק… אה!… אנחה כבדה נעקרה מלבו והוסיף: עדיין לא ענוני מן השמים. הרבה כוחות טומאה זוממים נגדנו ועומדים לנו לשטן ברקיעי שחקים. הדרך קשה ומסוכנת, השביל פתלתל והשער סגור. אה!… רבונו של עולם! איך לסכל מזימות אויב הבאות עלינו מקטרוגו של הסטרא אחרא? — תלה מבטו באוויר והוסיף — אני שומע את צעדי המשיח. הם מהדהדים באוזני ואיני יודע מאיזה כיוון הם באים! אמר בייאוש. הסטרא אחרא הקים מחיצה בינינו ואיני מצליח לפרוץ. לא עולה בידי לבטל אותה… אבל המשיח בוא יבוא! אף על פי שיתמהמה, בוא יבוא! אמר בהתלהבות ובבטחה מהולה בכעס. מצאתי דרך הצלה פורתא, אמר כשפניו משולהבים. אל תתייאשו בני! מצאתי משהו. אולי ירחמו עלינו מן השמים! חזק ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה׳. באומרו זאת, קם הצדיק ממקומו וגלימתו יורדת לו על פי מידותיו. בידו האחת לקח את משענתו ובידו השנייה נטל קלף מגולל כמגילה וכיוון צעדיו האיטיים למסדרון ביתו. ירד במדרגות ויבוא הרחובה. והנה הרחוב הומה וגועש, צווחה בחוצות, כל העם נשא קולו, תאניה ואניה, בכי תמרורים,תחינה ויללה, נשים ועוללים, זקנים ונערים, רבה המהומה. כל אנשי המללאח נקבצו ובאו  לפני ביתו של הצדיק ויזעקו בצר להם. בראותו מחזה זה, הסתכל עליהם הצדיק בחמלה וברחמים. בצער עמוק, הרים את ראשו כלפי שמים וצעק בקול רועד מהתרגשות: — רבונו של עולם! בניך הולכים לטבח ואתה עומד מרחוק? לנסות אותנו אתה אומר? לא די התנסינו? נסה אותנו רבונו של עולם! אנחנו נעמוד בניסיון ונמות על קידוש שמך יתברך אם זה רצונך! דמעותיו ירדו על לחייו, בכה הקהל ובכה גם הוא איתם. המשיך הצדיק בתפילה חרישית כשראשו מופנה עדיין כלפי שמים. קרנו פניו הכחושים, אפילו בסבלם, והקהל נתפס בקרינת פניו המזהירים ועמד כאחוז חזיונות. התחממו לאורו, התנחמו בייסורי נפשו וציפו לנס בזכותו. עמד הצדיק רגע מהורהר וקרא לשמש של חברת גומלי־חסדים ולחש משהו באוזנו. השמש עזב את המקום בריצה והצדיק התחיל לצעוד ברחוב. האנשים פינו לו דרך בשקט וביראת כבוד בעוברו על פניהם ועמדו כחומת מגן מימינו ומשמאלו, אחוזי חרדה לבאות. הוא הלך בראש והם אחריו עד שהגיעו לשערי המללאח הגדולים. עמד החכם שם וחיכה והקהל גם הוא ממתין. שערי המללאח היו גדולים ועבים, עשויים קורות עץ גדולות. פני השערים כוסו בלוחות פח עבים. מסמרים, עם ראש רחב כחצי כדור, ציפו את פני השערים כלפי חוץ, כדי להוסיף להם חוזק וכושר מגן. השמש הגיע כשהוא נושם בכבדות. עמד לפני הרב וכלי עבודה בידו. הורה לו הצדיק להתחיל להרים את קצה הפח אשר על פני השער וכך עשה. לקח הרב את הקלף שבידו, לחש כמה תפילות ודחף את הקלף לתוך השער, מתחת לפח, בין קורות העץ העבות. אחרי כן חזרו ויישרו את הפח וכיסו אותו במסמרים כמקודם. לחש עבר בין הקהל על הנעשה. השעה שעת בין השמשות, היא שעת הרחמים. עמד הקהל והתפלל מנחה וערבית בציבור עם החכם. נתבהרו ונשתלהבו פני השמים וגוון אדום חכלילי, הלך והתפשט עליהם גלים גלים מהאופק והלאה, ומילא אותם הוד. קשת אדירה הופיעה לפתע פתאום. ראה הקהל והשתאה ואנחת רווחה נפלטה מפיו. אז ידעו כולם כי נם גדול נתחולל באותו רגע בזכות השמות הקדושים והצירופים שנכתבו בקלף על ידי החכם בכוונה ובטהרה. הם ידעו שהיו עדים למחזה אלוהים שנגלה עליהם ועבר על פניהם. נתמלאו ביטחון פנימי ונתחזקה אמונתם באלוהי ישראל ונתפזרו איש לביתו בדממה דקה ובנפש כבדה ורוח נכאה, כי האויב לא רחוק והפחד עדיין קינן בלב עמוק עמוק.

החכם הלך למקווה לטהר את גופו וחזר לביתו. שלח אחרי אנשי חברת רבי שמעון בר־יוחאי והורה להם לכרות לו קבר כי הגיעה שעתו להחזיר את הפיקדון לבוראו. שמע הקהל מזדעזע. התקהלו לפני ביתו והתפללו. קראו סליחות כל הלילה. הרב בפנים והקהל בחוץ עד אור הבוקר. כשהגיע זמן תפילת שחרית, נכנס רבי דוד לבית פנימה לראות אם הרב רוצה להתפלל עם הקהל ומהר יצא חזרה וצעק צעקה גדולה ומרה: נפלה עטרת ראשנו! אוי לנו כי אבדנו ! הקהל ידע שנשמת החכם עלתה למרום ופתחו כולם בבכי גדול קורע לב שזעקתם נשמעה והדהדה למרחוק. קהל עדת ספרו נשאר ללא רועה וללא מליץ יושר בפני אב הרחמים. נלקח מהם מנהיגם האהוב והנערץ שאהבת ישראל בערה בעצמותיו עד שאִכֵּלה אותו גוף ונפש. ועכשיו מי יעמוד להם בשער? לוויה כזו ואבל כזה, לא זכרו בני הדור ההוא. דיין העיר, רבי דוד, שהיה בעצמו רב וגדול בישראל, הספיד אותו במלים יורדות חדרי בטן, פתח ואמר: ״מר לי מר, לבי חמרמר ושער בשרי סמר ומלאכי שלום יבכיון מר. הננו עומדים כדלים שפלים ובעניים מרודים. צדיק אבד, לדורו אבד. עם בני ישראל הורידו לארץ ראשיכם והתפלשו בעפר. נמס לבבנו, צרה ויגון נחלתנו. רתת וחלחלה אחזתנו. עיני עיני יורדה מים על האי שופרא דבלי בעפרא, על דא ודאי קא בכינה. צדיק נפטר מן העולם, רעה באה לעולם. ויגדל הכאב כאש תבער יער. אבי! אבי׳ רכב ישראל. ניצחו אראלים את המצוקים. אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין. נגדע ארז הלבנון. כל שומעי השמועה יחרדו. נשיא אלוהים היה בתוכנו. עלה בסערה השמימה. יחיד בדורו, אילנה רבה ותקיפא. נקצץ האילן ויבש המעין. אור תורתו זרח, גלי עמיקתא ומסתרתא, אבן הראשה, עסיק תדירא באורייתא, מנופה בשלוש עשרה נפה. הלך המאור הגדול, מרגלית דלית לה טמי, אבן טבא נברשת דדהבא. וידל ישראל, עת הילקח ארון האלוהים. דרש אותו אלוה ממעל. כוכבים אספו נוגהם וישאו הרים קולם. לו כתר כהונה וכתר שם טוב. קול צווחה בחוצות, תצל אוזן שומעת וסגור לב קורעת. גדל הכאב, אבל מעטה. קול נהי נשמע, מספד ויללה, הקריה הומה ורבה המהומה. נאסף וסף הצדיק, אריה שבחבורה הובל לקבורה. נפל שר וגדול, מעוז ומגדול, נקטף ואיננו, מאנה הינחם נפשנו. מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. השאיר אותנו כיתומים, כצאן אשר אין להם רועה. ה׳ ברחמיו ינחם אותנו ואל שדי יאמר לצרותינו די. מה אנו להרהר אחר מידותיו יתברך? מה כוחנו ומה גבורתנו? בעל הנחמות ינחם אתכם. ה׳ נתן וה׳ לקח, יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם. ברוך דיין האמת. ה׳ ברחמיו ינחם אותנו. צדיקים במיתתם קרויים חיים. ה׳ צבאות יגן עליכם ויברך אתכם כאשר דיבר לכם. לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באוהליך. כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך. אל שדי יברך אתכם ויקבץ פזורנו מבין הגויים ויעלנו לציון ברינה וכן יהי רצון ונאמר אמן״. מהלוויה חזרו כאיש אחד לבית־הכנסת הגדול להמשיך בתפילות ובתחנונים. שמו בטחונם בשם יתברך והמשיכו לחיות בחרדה לבאות. לא רחק היום ושעטות סוסי מורדי המדבר הגיעו עד חומות העירספרו וחנו מחוץ לעיר מול החומה בבאב־אלמקאם. תקעו שורה של יתדות גבוהים באדמה ובראש כל יתד תקעו אחד הראשים הערופים של אויביהם שהביאו איתם למאות. מראה אימים אכזרי זה, זעזע את לבם של בני ישראל הרחמנים והטיל מורא ופחד בלבם. היו יהודים שהיו להם רובים לעת צרה. הוציאו אותם ממחבואם ועמדו בשמירה על הבתים לאורך נהר אגאי ליד שערי המללאח למען ייראו. התחילו הבֶרְבֶרִים בטקס הרגיל כדי לשלהב את רוחם לקראת הבאות, דהרו על סוסיהם שהעלו תמרות אבק מאחוריהם וירו באוויר תוך כדי דהרה, משך יום שלם. ביום השני, עמדו דרוכים להתקפה וכיוונו פעמיהם לקראת שערי המללאח, להפיל אותם ולהתנפל על היהודים. והנה נתחולל נס שכמוהו לא ראו מעולם. אריות וחיות טורפות וכל מיני מזיקים רעים, קפצו מתוך השערים לקראתם ועשו בהם הרג רב. היהודים עמדו משתאים ונתנו תשבחות לשם יתברך, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. הבֶרְבֶרִים, המה ראו כן תמהו, נבהלו, נחפזו, רעדה אחזתם שם, נדהמו והזדעזעו נוכח מעשה אימים זה, נסוגו בצעקות וקראו בקול חרדות:

• זגֹפי אללה, לא אילאהא אין אללה! (ה׳ יצילנו, אין אלוהים אלא אלוהים) כישופי היהודים הארורים עלינו !שלחו קללות ביהודים במנוסתם המבוהלת, והוסיפו:
• ישלח בכם השטן ארס לשונו!