הד'ימה הפלשתינאית- הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הד'ימה הפלשתינאיתהדימים

התסריט שלאחר הג׳האד (השמדתה של ישראל) חייב לשתול את הערבאות בארץ-ישראל ולאסור על כל ביטוי של לאומיות עברית, בהתאם לסעיף 12 באמנת אש״ף. הד׳ימה הפלשתינאית תהפוך את האזרח הישראלי החפשי שיורשה להישאר בארץ לד׳ימי יהודי, שקיומו ייסבל אך ורק במסגרת הלאומנות הערבית:

מטרת המאבק הפלשתינאי היא שיחרורה של כל פלשתינה, שבה יהיו כל האזרחים שווי־זכויות־וחובות במסגרת שאיפותיה של האומה הערבית לאחדות ולקידמה (סעיף 5, הסכם ה־6 במאי 1970).

צורה זו של סובלנות, שתוענק במסגרת השאיפות הלאומיות הערביות, יש בה כדי להזכיר את הד׳ימה המסורתית שהאומה מואילה להעניקה:

אדמת פלשתינה תקיא מתוכה כליל את כל אשר עליה מלבד בני פלשתינה, ולא יישאר איש מלבד הערבים, למען יחדשו את תפארת מולדתם ויטהרוה משרידי היהודים, והיא תישאר ארץ הערבים למען הערבים.

מושגי הטומאה והחלאה הקשורים בד׳ימי מואצלים על הישראלים. הנוכחות הישראלית על רחבת הר־הבית — מקומם של מסגד אל־אקצא וכיפת־הסלע, כמוהם בקברות האבות העבריים בחברון — לצנינים היא בעיני כלל הערבים־המוסלמים,  שהרי בכך דת הד׳ימי היהודית מסיגה כביכול את גבולה של דת האסלאם השלטת. בהצהרה שהשמיע נציג אש״ף בכינוס של אונסק״ו בפאריז ב־1970 נאמר כי הנוכחות הישראלית מחללת את קדושת המסגדים במקומות הללו. כלום היו אלה געגועים לימים שבהם היה המוות ענשם של ד׳ימים שהעזו להיכנס לתחומי המקומות הקדושים לאסלאם? דוברו של אש״ף לא הסתפק בהבעת השקפה דתית זו אלא הכריז שהנוכחות הישראלית (משמע היהודית) מטמאת את פלשתינה כולה. אין כל מקום לטעות כאן בזיקה אל המסורת ואל אב־הטיפוס של היהודי: רעיון דתי זה של טומאה הוא שחייב את גירושם של שבטי היהודים והנוצרים מאדמתה הטהורה של ערב במאה השביעית. אותה תפיסה חלה אפוא על ״האדמות הערביות של פלשתינה״, על־פי גירסת האידיאולוגים של המדינה הפלשתינאית החילונית והדמוקרטית שלעתיד־לבוא.

ההגבלות שהוטלו מאז ומתמיד על רכושם של ד׳ימים כדי להקל על התיישבות ערבית־מוסלמית דומות הן לאלו שאש״ף מבקש להטילן על שטחי ״פלשתינה הערבית״ (המנדט הבריטי על או־ץ־ישראל), ואכן מ־1948 עד 1967 לא היו יהודים, ותהי נתינותם אשר תהיה, רשאים אפילו לבקר בתחומיה של ממלכת ירדן. אש״ף אוסר איסור גמור על חופש התנועה וההתיישבות של יהודים ישראליים בירושלים, ביהודה ובשומרון, בגליל ובארץ־ישראל ההיסטורית כולה — שסוערבו בתוקף הג׳האד והד׳ימה. הואיל ולשיטתו של אש״ף היהדות אינה אלא דת שאין לה סממנים לאומיים, הרי בהכרח איסור זה מקורו דתי טהור ולפיכך אינו מתיישב כלל עם העקרונות החילוניים־הדמוקרטיים שאש״ף מנפנף בהם. אם היו הפרעות שנערכו ביהודי העולם הערבי שוב ושוב במאה הזאת רק גילוי של ארחות־התנהגות עתיקי־ימים, הרי הריגתם של יהודים בארץ־ישראל המנדטורית היתה יותר בבחינת שלוחה של מלחמות המאה הי״ט נגד היוונים ושאר עמי הבלקאנים ונגד הארמנים: אותה השקפה אידיאולוגית הניעה את צאצאי המתיישבים המוסלמים בארץ־ישראל לנהוג ממש כדרך שנהגו אבות־אבותיהם כשעמדו בפני מצבים דומים. הטרור הערבי בישראל והטרור נגד יהודים וציונים בעולם כולו אף הוא אינו אלא מהדורה חדשה של הזכות להרוג בלא הבחנה בד׳ימיס ובָחַרְבִּים המתמרדים, ואילו הכפירה הערבית בזכות קיומה של ישראל כמוה ככפירה העות׳מאנית בלאומיותם של היוונים, עמי הבלקאנים והארמנים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר