מראכש העיר-חביב אבגי
הגזר.
הזמן היה קשה, והחורף היה שחון, ומוחמד העריך שהקיץ היוקר יאמיר, ושוב ישראל ז"ל נתבקש להיחלץ לעזרתו של מוחמד. " אש ראייך " – מה הצעתך יא ישראל. כלומר מה דעתך ישראל ? וישראל בתמימותו התרופה אינו מתקשה בעצות, ומיד מייעץ לו :
תקנה גזר יא מוחמחד – הרבה גזר ! ושלו תחשבו חלילה שזו הייתה מהתלה, הדברים נאמרו בכובד ראש וברצינות. מוחמד שואל : מה אני אעשה עם גזר ? גזר זה לא חיטה או שעורה שתחזיק מעמד עד לאחר הבצורת. וישראל בשלו, " יא סידי ", הלא בית גדול לך, שים אותו על הגג תייבש תאחסן ותאכל. בגזר יש הכל, גם חיטה, גם שעורה, ממש כמו המן בשעתו. חופן גזרים והרי לך ולאשתך ארוחה. מוחמד קיבל את עצת ישראל ז"ל, השכים קום בבוקר, ועשה את דרכו לשוק הירקות הסיטונאי.
אורחת הגמלים הראשונה של גזר עשתה דרכה לשוק, קנה אותה מוחמד והובילה אחר כבוד לביתו. שטח את הגזר על גגו וחצרו ובכל פינה בלתי מוצלת. השכנים התלחשו ביניהם, אללאה ואכבאר, מוחמד השתגע. והמשוגע אצל הערבים נחשב לאדם מוכה גורל שאין להפריע לו. וכן שכניו של מוחמד סרו מדרכו, והפסיקו לדבר אליו. כאמור, היה חורף שחון והשמש של מראקש הכתה ללא רחם, כמו בימי תמוז החמים. וגזר ששקל לפנים רבע או חצי קילו, הצטמק ורע לו עד לבלי היכר.
פגה ממנו הלחלוחית והאודם, שלא לדבר על הטעם. הלילות הקרים והימים החמים עשוהו אצבעות רגליהם של אנשי המדבר. כמובן שארוחת הערב הראשונה מהגזר לא עלתה יפה, ואפילו בתנאי בצורת, לא היה בה לא טעם של חיטה ולא שעורה, ואפילו של גזר לא נשאר בה. מוחמד בא בקובלנה אל ישראל ז"ל, ראה מה עשית לי יא ישראל, מהגזר שלך לא נשאר דבר שידמה לגזר, לא המראה ולא בטעם. וישראל לא נשאר חייב, אשתך גרועה מבדווית ! לו הייתה יודעת לבשל הייתה מבשלת עם קצת שמן ותבלינים. אפשר שזה יהיה מעדן.
איני יודע הפטיר מוחמד בגמגום אולי אתה צודק, בהמה לקחתי לי יא ישראל. וישראל מנסה לנחם, סבלנות יא סידי הכל יעבור. ואם כל זה לא מספיק, מוחמד פנה ביאושו לעזרת הרופאים, והפעם גילו למוחמד סופית שהוא עקר, וסיכויו להוליד אפסיים. זאת הייתה התחלת קצו של מוחמד, הבשורה הייתה קשה מדי עבורו. את אשתו בת הקבצנית הוא גירש, שכניו שגילו אצלו התחלה של שיגעון, מאז " הגזר שנחת על ראשו כמקל " חדלו זה מכבר לברך אותו לשלום, ואפילו לא במנוד ראש.
מוחמד קבע – לשם מה נחוצה אישה לאדם עקר ולשם מה הוא נחוץ לעולם …..ואכן לא עבר זמן רב ומוחמד המסכן השתגע, ובוקר אחד עמד בכיכר המרכזית של העיר, וכיוון את התנועה. שלח את ידיו לצדדים ימינה שמאלה מטה מעלה, התקופה הייתה של המלחמה שבנת ארבעים ושתים עד שבוקר אחד נעלם. למוחמד לא היה יורש, וככזה ביתו ורכושו עבר לידי ההקדש המוסלמי.
לסיכום, כל אלה שקבלו עצות מיהודים היה מצבם כמו זה של מוחמד, ההפך הוא הנכון, וכמובן לא כל נותני העצות היו תמימים כמו ישראל ז"ל. הסיפור הזה כתבתי בתקופה שישראל ז"ל היה בחיים. מאוד אהבנו להתבדח לפעמים מהסיפור המשעשע והטראגי כאחת. ישראל ז"ל עליו השלום החזיק בדעתו שהעצה שנתן למוחמד הייתה נכונה ! הוא טען, שבהרי האטלס שמרו באסמי התבואה לתקופה ארוכה של חודשי החורף, לפת, גזר ותפוח אדמה, ואפילו מעונה לעונה, כמובן שכאן המצב היה אחר לגמרי.
למוחמד לא היה אסם תבואה בביתו ואם היה, ספק אם היה עוזר. האקלים החם מאוד של מראקש, אינו דומה כלל לזה שבהרי האטלס. למרות שמראקש אינה רחוקה ממנו, ובנסיעה של חצי שעה מגיעים לאקלים שונה לגמרי מהאקלים החם והיבש של העיר, אם כי בשנות הבצורת היובש מגיע גם לשם.