מבצע יכין – שמואל שגב-מרוקו בדרך לעצמאות

מבצע יכין

מלחמת העולם השנייה, הביאה להפסקה זמנית במאבק לעצמאות. אך בעת כינוסה של " ועידת קזבלנקה ", בשנת 1943, הזמין הנשיא רוזבלט את הסולטאן סידי מוחמד בן יוסף לארוחת ערב פרטית. בין אם הדברים נאמרו או נדמה היה שנאמרו, השמועה פשטה חיש מהר בכל ערי מרוקו : נישא ארצות הברית צוטט כמי שאמר לסולטאן – " הצרפתים אבודים, אנו נעזור לכם במאבקכם לעצמאות….". זמן מועט לאחר מכן, העלה הסולטאן בפומבי את תביעת ארצו לעצמאות לאומית. הייתה זו הפתעה רבתי לצרפת. מאז נתמנה לתפקידו זה בשנת 1927, היו כל מעייניו של סידי מוחמד נתונים לנשותיו ולפילגשיו, ל – 60 מכוניותיו ולמשחק הטניס היומי שלו.  כחניך התרבות הצרפתית, הצטיין הסולטאן בנועם הליכותיו ובתרבותו המערבית הנרחבת. בעיצומה של מלחמת העולם, הוא עורר כלפיו אהדה במערב, כאשר דחה את תביעתו של המושל הצרפתי, הגנרל נוגס, וסירב לחתום על חוקי נירנברג. הוא הצהיר כי " בניו " היהודים הם ככל נתיניו והעובדה שדווקא במדינה בעלת מסורת של רדיפות אנטי יהודיות ננקטה עמדה אמיצה כזו, הגבירה את יוקרתו של הסולטאן ויהדות העולם זכרה לו חסד זה…

המכשיר שבאמצעותו התנהל המאבק לעצמאות, הייתה מפלגת ה " איסתיקלאל ", בראשותו של עלאל אל-פאסי. באפריל 1947, קיבל המאבק לעצמאות מפנה דרמטי. לקראת נאום שעמד הסולטאן לשאת בטנג'יר, הוסיף מזכירו הצרפתי בכתב יד משפט אחד : אתם שוחרי החופש, בצאתכם להיאבק על חירותכם, הפנו מבטיכם לעבר צרפת ".הסולטאן השמיט משפט זה, ובמקום זאת קרא למרי אזרחי ולסולידריות מוסלמית. צרפת זעמה. משום שהעריכה נכונה את משמעות ההתפתחויות הבאות, מינתה ממשלת פאריס את מרשל אלפונסו ז'ואן, לוחם נועז וקשוח, שהצטיין מאוד בקרבות בצפון אפריקה, כנציב עליון חדש במרוקו. ז'ואן טיפח את הפחה של מראקש, חאג' ת'אמי אל-גלאווי, כמשקל נגד לסולטאן. אל גלאווי, קשיש בן 80, שעמד בראש כנופיות ליסטים, נחשב באותם הימים לאחד מעשירי מרוקו. אריסים עיבדו את אחוזותיו הנרחבות והפרישו לו את החלק הארי מיבולי השקדים והזיתים. נוסף על כך, היו בבעלותו מניות רבות בחברות הצרפתיות שניצלו את מכרות הפוספטים והמנגן. הוא קיבל עמלה על כל מכונית שנמכרה במחוזו, כשם שנהג לקבל גם " מעשר " מהאתנן שקיבלו כ – 6.000 פרוצות שפעלו במחוז מראקש. הונו של גלאווי הוערך באותם הימים ב – 50 מיליון דולר.

מובן שהצלחתו של אל גלאווי הייתה מותנית במידת יכולתו לשרת את הצרפתים ביעילות. על כן, כל אימת שערביי מרוקו התמרדו, פנתה צרפת לעזרתו של אל גלאווי והוא גייס את שבטי הברברים, כדי לסייע בדיכוי המרידה. עתה לנוכח קשיות עורפו של הסולטאן ותביעתו הנמרצת לעצמאות, עודדה צרפת את גלאווי להחתים את נאמניו על עצומה שקראה להדחתו של סידי מוחמד בן יוסף. במאי 1953, ירדו פרשיו של אל גלאווי מהגבעות המקיפות את רבאט וצרו על עיר הבירה במשך מספר שבועות. לבסוף, " מתוך היענות לצורכי העם ", נקרא סידי מוחמד, ב -20 באוגוסט 1953, לנציב העליון הצרפתי ונתבקש לוותר על כסאו. כשסירב – הדיחה אותו צרפת מתפקידו והיגלתה אותו, תחילה לקורסיקה ואחר כך למדאגסקאר – יחד עם שתי נשותיו, פילגשו האהוב ושני בניו. תוך זמן קצר, הפך סידי מוחמד לאגדה. רבים מזקני מרוקו החלו טוענים כי דמותו של " הגיבור הלאומי " ניבטה אליהם מהירח והיו מוכנים למלא בשמו כל שליחות שתוטל עליהם.

במקומו של הסולטאן המודח, מינו הצרפתים את סידי מוחמד בן מאולאי ערפה. זה הוקע מיד כ " בוגד " וכ " בובה " ופעמיים הוא ניצל מהתנקשות בחייו. במסגד הגדול של פאס, הוציאו כוהני הדת " פתווה " – הלכה מוסלמית – שבה קראו להחזרת הסולטאן מגלותו. מנהיגים מתונים של מפלגת " האיסתיקלאל ", מנעו אומנם שפיכות דמים, אך גם הם הצטרפו לקריאה להחזרת סידי מוחמד על כנו. אך צרפת אטמה אוזניה משמוע והתעלמה מהקריאות. חיש מהר, פרצה מרידה בקזבלנקה והתפשטה בכל רחבי המדינה.

ארגוני מחתרת כמו " הסהר השחור " או , היד השחורה " – צצו בכל עיר וכפר. קנאים מוסלמים, שהוסתו על ידי שידורי " קול הערבים " מקהיר, הטילו פצצות על מפעלים ובתי מסחר צרפתיים, חיבלו ברבות ודקרו למוות פקידי ממשלה וקציני צבא צרפתיים ב – 1954 בלבד, נהרגו במרוקו כ – 200 צרפתים ו – 500 אחרים נפצעו.

מעודד מהתבוסה הצרפתית בהודו סין, הגביר גמאל עבד אל נאצר את מאבקו שמרוקו ובדומה לסיוע שהושיט למורדים האלג'ירים, הוא נרתם עתה גם לעזרתם של המורדים המרוקנים. קהילה קטנה של מורדים בראשותו של עלאל אל פאסי, גלתה לקהיר ומעל גלי האתר של " קול הערבים ", היא ניהלה הסתה פרועה נגד צרפת. הקנאים המוסלמים, חזרו על דברי הסתה אלה במסגדים : " הוי הצרפתים, לאחר דיין-ביין-פו, הגיע תורה של קזבלנקה.

צרפת נקטה בצעדי דיכוי חריפים. כמו המתיישבים הבריטים בקניה, שהתארגנו למלחמה בארגון המאו-מאו, כך גם המתיישבים הצרפתים הקימו קבוצות של טרור נגדי, שאליהן גויסו גם ספרדים וקורסיקנים רבים. בראש אחת מיחידות " הטרור הלבן ", כפי שכינו את הקבוצות הצרפתיות הללו, עמד לא אחר אלא מפקד משטרת קזבלנקה…..

באווירה של טרור וטרור נגדי, שיגר יעקב צור, שגריר ישראל בפאריס, את יועצו המדיני, שמואל – זיאמה – דיבון, למרוקו. ב – 22 בדצמבר 1953, חזר דיבון לפאריס ובפיו דברי ארגעה : הדחת הסולטאן, הגבירה את תחושת הביטחון בקרב המשכילים היהודים והם משוכנעים עתה כי צרפת איתנה בדעתה להישאר במרוקו.

צור לא היה שותף להרגעה זו והיה משוכנע כי הגליית הסולטאן הייתה בבחינת משגה חמור. אך במה שנוגע לעלייה לישראל, נוצר עתה מצב משונה : לא זו בלבד שבישראל הונהגה סלקציה ונתגלו קשיי קליטה מרובים, שהגבירו את הירידה מהארץ – אלא שגם הצרפתים ערמו מכשולים על דרך יציאתם של יהודי מרוקו. הצרפתים טענו כי דין היהודים הוא כדין האירופאים ויציאתם עלולה, על כן, להחליש את כושר העמידה של צרפת במרוקו.

ואומנם שנת 1953 הייתה שנת שפל חסר תקדים בעלייה ממרוקו. בכל השנה עלו מצפון אפריקה 3887 יהודים, שמהם 2996 ממרוקו יהודים בלבד. מה שסיבך את המצב, היו גם הסכסוכים התמידיים בין השליחים הישראליים במרוקו והתחרות הפרועה בין זרמי ההתיישבות השונים על נפשם של העולים. כדי לאתר את המחלוקת, הציע השגריר צור לראש הממשלה, משה שרת, להקים " רשות עליונה לענייני יהדות צפון אפריקה " והמליץ, כי הסוכנות היהודית תמנה בפאריס נציג בעל רמה, שיוכל להבטיח שיתוף פעולה עם ה " ג'וינט " ו " אליאנס " וירכז בידיו את הטיפול בעלייה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר