האירוסין בתאפילאלת ובמאזאגאן- משה עמאר

האירוסין בתאפילאלת ובמאזאגאןמשה עמאר 1111

מהמקורות הנ׳׳ל וממקורות נוספים ברור שהיתה קיימת התופעה של קידושין שלא בשעת חופה. כפי שצוין לעיל, במקרים אלו היו מברכים אז ברכת אירוסין. לעומת זאת בתאפילאלת עד למאה העשרים, אם קידשו שלא בשעת חופה, נהגו שלא לברך ברכת אירוסין, ובירכו ברכה זו רק בשעת נישואין. לאחר ברכת האירוסין היה החתן חוזר ומקדש את הכלה, והיו מברכים ״שבע ברכות״. מנהג זה נדון לפני רב שרירא גאון ושלל אותו, משום שלדעתו נקבעה ברכה זו על הקידושין, לכן אם קידש בלא ברכה, הקידושין תקפים אבל הפסיד את הברכה. בעקבותיו הלכו הרמב׳׳ם ור׳ יוסף קארו. לדעתם, אם לא בירך ברכת האירוסין בשעה שקידש, אינו חוזר ומברך, כי זו ברכה לבטלה. ואולם רבנו נסים ב״ר יעקב מקירואן סובר, שבדיעבד, כל עוד לא נכנס לחופה עדיין נחשב זמן הברכה ויכול לברך. וכנראה המניע למנהג שלא לברך בשעת הקידושין, היה החשש פן ייפרדו המאורסים, ונמצא שבירכו ברכה לבטלה. לכן הנהיגו לחזור ולקדש בשעת החופה, כדי שתהיה הברכה סמוכה למעשה הקידושין. מנהג זה הוא עתיק יומין, מתקופת הגאונים, וכן המנהג של קידושין שניים. כידוע, שימרה קהילת תאפילאלת מסורות ומנהגים עתיקים.

לעומת זאת, במאזאגאן נהגו לברך בשעת האירוסין גם ״שבע ברכות״, ורבי דוד צבאח ביטל מנהג זה שעה שכיהן כרב העיר, בשנת תרפ״ט (1929). המנהג לברך שבע ברכות בשעת אירוסין היה נהוג ביהודה משום שהארוס היה מתייחד עם ארוסתו. מנהג זה היה נהוג בכמה קהילות עתיקות,62 ומאחר שהיישוב היהודי במאזאגאן לא היה קיים בתקופה קדומה, הדעת נותנת כי מקור המנהג בטעות.

לסיכום, למרות המקרים הרבים של קידושין שלא בשעת חופה הנזכרים בספרות השו״ת, רוב רובן של הקהילות במרוקו נהגו לקדש לראשונה רק בשעת הנישואין, ואילו הקשר הראשוני בין בני הזוג נעשה באמצעות השידוכין.

גיל הנישואין

מהאמור לעיל יוצא כי בנות התחתנו בגיל צעיר מאוד, בהיותן כבנות עשר ואף פחות. בגלל גילן הרך של הבנות והחשש שחיי אישות או היריון יפגעו בבריאותן, היו הורים שדאגו להתנות עם החתן שלא יקיים יחסים עם הכלה עד שתגדל ותסכים מרצונה להיבעל לו. הגיעו לידינו שני שטרי שידוכין מהעיר צפרו שבהם מופיע תנאי זה: האחד משנת תקס״ט (1809), ובו התחייב אבי החתן: ״וקבל אחריות בנו הנד עליו והוא שהבן הנד לאחר שיכנס עם כלתו הנד לחופה שלא יאנוס אותה בענייני תשמיש אלא יגלגל עמה לאט לאט עד שתגיע לפרקה ותהיה בוגרת שעל מנת כן נתרצה האב הנז'״.״. השטר השני הוא משנת תקצ״א(1831): ״שכאשר תכנס לחופה לא ידחקנה בענייני תשמיש אלא יגלגל עמה כפי רצונה לפי ערך רכות שניה וקטנותה עד שתגיע לפרקה״.״. ההתחייבות היתה של הורי החתן, כנראה משום שגם החתן היה קטן. מסופקני אם עמדו החתנים בהתחייבות זו. לפני ר׳ יצחק בן ואליד נדון מקרה של ״קטנה כבת י״א שנשאת לבחור ובתוך חודשים לנישואין מרדה בבחור בטענה שאינה יכולה לסבול צער התשמיש״.

מהמקרים שהזכרנו לעיל ומאחרים ניתן להסיק, כי בנוגע למרבית השידוכין, ההורים הם שהחליטו, ובכלל זה בנוגע להתחייבויות ולקנסות. וקרוב לוודאי שלא שאלו לדעתם של בני הזוג הצעירים, הללו קיבלו את החלטות ההורים. פעמים רבות ההיכרות שבין ההורים היא שיצרה את השידוך, כפי שממחיש זאת מעשה שאירע באזור תאפילאלת במחצית המאה הי״ט ונדון לפני ר׳ יעקב אביחצירא: ראובן שידך את בתו לבן שמעון, וקבעו ראובן ושמעון קנס לחוזר בו. בינתיים מת שמעון, וראובן חזר בו ולא רצה לתת את בתו לבן שמעון. טענתו היתה שהוא סמך על שמעון, שהיה אמיד, שיקנה לבתו תכשיטים, שיעשה לה חתונה כפי כבודו, ושידאג לפרנס כראוי את הזוג אחר החתונה. והנה שמעון מת, והבן אין ידו משגת לקנות את צורכי החופה ולפרנס ברמה שאביו היה עומד בה. הדיין לא קיבל טענתו וחייב אותו בתשלומי הקנס. מטענותיו של ראובן עולה שהוא רצה יותר את שמעון, אבי החתן, מאשר את החתן עצמו, ולכן משמת שמעון, סבר שאין סיבה לקיום השידוכין; ודומה כי הוא ראה בשידוכין אלו עסקה כלכלית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר