היהודים בעולם האסלאם-ברנרד לואיס- האסלאם ודתות אחרות

 היהודים בעולם האסלאם

אולם מחמד היה למדינאי כדי למלא את שליחותו כנביא, ולא להיפך, ומכאן ברור, שההיבט הדתי המובהק של היחסים הללו היה בעל חשיבות ראשונה במעלה. גם כאן מלמדנו הקראן רבות. שלא כבמרבית התעודות הדתיות הקודמות, מצויה בו מודעות לדת כמכלול של תופעות ולא רק כתופעה יחידה. אין רק דת אחת; יש דתות. המילה כערבית היא ׳דין, והיא קשורה בבירור למילה העברית והארמית שפירושה חוק. גם ביהדות וגם באסלאם דת וחוק, אף־כי אין ביניהן זהות, בכל זאת יש ביניהן חפיפה מרובה. המילה המשמשת לצורך זה באנגלית היא religion ומקורה בלטינית, אולם religio הלטינית 'threskeia היוונית כוונתן לדברים אחרים לגמרי. תפיסת הדת, כקטגוריה שבה האסלאם הוא מרכיב אחד ולצידו גם אמונות אחרות, נראה שהיתה מצויה כבר עם הופעת התורה המוסלמית. הקראן כולל פסוקים אחדים שבהם הדת החדשה מגדירה את עצמה כנגד האחרות, וזאת דרך מקובלת של הגדרה עצמית לגבי קהילות ויחידים כאחד. משפט שמצוטט רבות מתאר את המוסלמים כ׳אֻמַה דון אל־נַאס׳, אומה או עדה הנבדלת מיתר האנושות. האסלאם מוגדר כנגד הנצרות בפסוקים הדוחים את ההתגשמות ואת השילוש, וכנגד היהדות בפסוקים המבטלים אחדות מבין מצוות הכשרות. ואולם. חשובה הרבה יותר מדחיית הנצרות או היהדות היתד. דחיית עבודת האלילים – האויב הגדול שנגדו נאבק הנביא ושמשורותיו זכה במרבית מאמיניו. המאבק נגד עבודת האלילים קירב בהכרח את האסלאם ליהדות ולנצרות, שגם אם לא הצטיירו כבעלות ברית, היו בכל זאת אמונות קרובות, המתנגדות לאויב משותף.

במשהו מתחושת קירבה זאת אפשר להבחין, לפחות בזמנים מאוחרים יותר, בתודעתן של כל שלוש הדתות. בקראן מצויים פסוקים שנתפרשו על־ידי מפרשים מאוחרים כהשלמה עם קיום פלורליזם דתי, ואפילו עם האפשרות של דו־קיום. אף־על־פי שלאחרונה יש החולקים על מובנם המדויק של אחדים מבין הפסוקים הללו במקור, אין כל ספק ביחס לאחדות הדעים המוסלמית. כך, לדוגמה, הפסוק ׳לַא־אִכְּרַאה פִי אל־דין׳ ( ב-256 )  – ׳אין אונס בדת׳ – נתפרש בדרך כלל לאמור, שיש לסבול דתות אחרות, ושאין לכפות על מאמיניהן את האסלאם. לאחרונה טען חוקר אירופי, שמשפט זה איננו בבחינת המלצה לסובלנות אלא ביטוי להשלמה עם המציאות – השלמה מאולצת כמעט עם עקשנותם של אחרים. אפשר לטעון בעד פירוש זה למובנם המקורי של דברי הקראן או נגדו, אך גם אם נקבל גירסה זאת, אין הדבר משנה את האופן שבו הדברים נתפרשו בדרך כלל ובהתמדה במסורת המשפטית והתאולוגית המוסלמית. אותו דבר אפשר לומר על הפסוק המפורסם: ׳לכם דינכם ולי דיני׳(ק״ט 6) – ׳לכם דתכם ולי דתי׳. גם כאן אפשר שיש אי־ודאות מסוימת באשר למסר שכלול במילים הללו בהקשרן המקורי, אולם אינטרפרטציה נפוצה לאחר מכן עשתה בהן שימוש כראיה לפלורליזם ולדו־קיום. פסוק אחר בקראן(ב 62) נראה שיש בו הוכחה עוד יותר נחרצת: ׳אכן, המאמינים והיהודים והנוצרים והצַאבַּאִים, כל המאמין באלוהים וביום האחרון ויעש הישר, להם שכרם את אלוהיהם ולא עליהם הפחד ולא עליהם היגון׳(תרגום ריבלין). במבט ראשון אפשר להתרשם שפסוק זה מתייחס לכל ארבע הדתות המונותאיסטיות המבוססות על כתבי קודש כשוות. בעוד שהסבר כזה אינו בא בחשבון, בהסתמך על פסוקים אחרים בקראן, הרי הוא שימש כבסיס להצדקת הסובלנות שהוענקה למאמיני אותן דתות תחת שלטון מוסלמי.

דוגמה, שצוטטה רבות, של פסוקים אחרים, שליליים יותר, מופיעה בסורה ה׳ פסוק 51: ״המאמינים, אל תקחו לכם את היהודים ואת הנוצרים לבעלי ברית [אָוְלִיָא] בעלי ברית הם זה לזה. ואשר יתחבר מכם אליהם, מהם הוא׳ (תרגום ריבלין). פסוק זה ופסוקים אחרים דומים לו משקפים את התקופה שבה הנביא היה נתון במאבק עם שתי דתות אלה. פסוק ידוע מן התקופה המאוחרת עוסק בצורך במלחמת קודש נגד הכופרים ובהטלת מס גולגולת עליהם(ט 29): ׳הילחמו באלה אשר לא יאמינו באלוהים ולא ביום האחרון, ולא יאסרו את אשר אסר אלוהים ושליחו, ולא יחזיקו בדת האמת, מאלה שנתן להם הספר, עד אשר יתנו את המם(׳ג'זיַה׳) בידיים, והיו שפלים (עַן יַדִן וַהֻם צַאגִרוּן)׳. ארבע המילים הללו היו לאחרונה נושא למחקרים אחדים, שבאופן מפתיע כמעט כולם נכתבו על־ידי חוקרים יהודים, מרביתם ישראלים, המציעים פירושים חדשים למובנן האמיתי של המילים הערביות הללו, או למה שיכול היה להיות מובנן המקורי.

אולם גם כאן מה שנוגע לענייננו אינו מובנו המקורי של הפסוק אלא הדרך שבה נתפרש באסלאם ההיסטורי. ובאשר לכך, אין כל ספק. הפירוש המקובל היה, שמס הג'זיה אינו רק מס אלא גם ביטוי סמלי לכניעה. הקראן והמסורת משתמשים לעתים קרובות במילה דֻ'ל או דִ'לַה (השפלה או הכנעה) כדי לציין את המעמד שקבע אלוהים לאלה הדוחים את מחמד ושבו יש להחזיקם כל עוד הם מתמידים בדחייה זאת. כך, בפסוק על בני־ישראל, אנו קוראים: ׳ויוסרו בשפל ועני ויעלו עליהם אף אלוהים עקב אשר כחשו באותות אלוהים ויהרגו את הנביאים בלי משפט, זאת [להם] עקב אשר מרו ויעברו חוק׳ (ב 61 – תרגום ריבלין).

הטלת מס הג'יזיה, ובעיקר אופן גבייתו, מתפרשים בדרך כלל לאור הדברים הללו. המילים יען ידן והֻם צאגרון' מבוארות באורח סמלי. כך, לדידו של מחמוד אבְּן עֻמַר אל־זֵמַח׳שַרִי (1144-1075), שחיבר פירוש מקובל לקראן, פשר המילים הללו הוא ש״הג'זיה תיגבה בהקנטה ובהשפלה. הוא [הד׳מי, כלומר הנתין הלא־מוסלמי של המדינה המוסלמית] יבוא בעצמו, רגלי ולא ברכיבה. שעה שהוא משלם, הוא יעמוד, ואילו גובה המס יישב. הגובה יאחז בעורפו, ינענע אותו ויאמר: 'שלם את הג'זיה' ושעה שהוא משלם, יכה אותו על מפרקתו״. בני־סמכא אחרים מוסיפים פרטים דומים, כגון, שהד'מי חייב להופיע בגב כפוף ומרכין ראשו, שגובה המסים חייב לנהוג בו בבוז ואף באלימות, שיתפוס את זקנו ויסטור על לחייו וכדומה. נוהג סמלי אחר, המתואר בספרי חוק רבים, הוא, שידו של הד׳מי חייבת להיות מתחת, וידו של גובה המס מעל, כאשר הכסף מחליף ידיים. תכליתם של כל המעשים הללו מובהרת על־ידי משפטן מן המאה החמש־עשרה, שהשתייך לאסכולה החנבלית המחמירה; הוא קובע שאת המעשים הטקסיים המשפילים הללו ודומיהם יש לבצע בציבור "כך שהכל ייהנו מן המחזה", ומסיים את דבריו כך: "אולי בסופו־של־דבר הם ישוכנעו להאמין באלוהים ובנביאו, וכך ייוושעו מן העול המחפיר הזה".

בניגוד למפרשים ולתאולוגים אחרים, המשפטנים הם פחות אכזריים ומעוניינים יותר בהיבט הכספי של מס הג'זיה מאשר בהיבט הסמלי שלו. אַבּוּ עֻבַּיְד (838-770), מחברה של מסה קלסית על מיסוי, מדגיש שאין להכביד את העול על הדמים מעבר למה שהם יכולים לשאת, ואין לגרום להם סבל. המשפטן הדגול אָבּוּ יוסֻף (808-7731), שהיה הקאדי הראשי של הח׳ליף הארון אל־רשיד, פוסק במפורש נגד התייחסות כזאת: ״אין להכות אף אחד מבין אנשי הד׳מה בכדי לסחוט את תשלום הג'זיה, ולא יעמידום בשמש הלוהטת, ולא יעשו דברים נתעבים בגופם, או בדומה לכך. להיפך, יש לנהוג בהם ברחמנות״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר