עולות מצפון אפריקה במאה התשע-עשרה. מיכל בן יעקב

אשה לובשת את השמלה הגדולה

אשה לובשת את השמלה הגדולה

מבחינה כלכלית ומבחינת תנאי החיים היומ־יומיים, קשה להגדיר את ארץ ישראל כמשחררת בעבורן, אלא להפך, ארץ ישראל הייתה משעבדת. השינוי שחל במעמדן הכלכלי בעקבות עלייתן, והשינויים בפעילותן הגשמית בערי הקודש היו בהחלט לרעתן.

ומה באשר לדיור לעולים בכלל ולנשים האלמנות בפרטי בארצות מוצאן במגרב התגוררה המשפחה המורחבת בחצר משותפת, ואף בבית משותף. מרבית האלמנות התגוררו בתוך המשפחה, ואם המשפחה הייתה חלק ממנה ולעתים השפעה מכרעת לה בחיי המשפחה. לעומת זאת, אלמנה צעירה, במיוחד אם לא ילדה ילדים, חזרה לעתים לבית אביה. בשל היווצרות דפוסי העלייה של משפחות מצומצמות ושל עליית אלמנות בגפן, ובגלל שיעורי תמותה גבוהים, נשארו אלמנות רבות בארץ ללא כל משפחה. יתר על כן: בשל ההוצאות הרבות הכרוכות במסע העלייה ובהתארגנות הראשונית ובשל המצוקה הכלכלית בערי הארץ, היו ביישוב היהודי העוני והמצוקה קשים במיוחד. אחת הדאגות העיקריות של הוותיקים, כמו של העולים, גברים ונשים, הייתה לקורת גג, פשוטו כמשמעו. עם הגידול באוכלוסייה בערים עלה הביקוש לדירות על ההיצע, וגברה הצפיפות. תנאי התברואה בדירות פחתו ודמי השכירות עלו עלייה תלולה.

מכל אלה סבלו במיוחד הנשים בהיותן מוגבלות יותר ביכולתן להתפרנס, ובגלל היותן מופלות לרעה בחלוקת כספי החלוקה מתרומות שהגיעו מחוץ לארץ. פתרונות מפתרונות שונים נוצרו בעבור האלמנות. קצתם היו ביוזמות הנשים עצמן, קצתם פתרונות משפחתיים וקצתם פתרונות הקהילה בהנהגת הגברים שבה. נוסף על הנשים הנשואות שחיו עם בעליהן, היו גם אלמנות שהתגוררו עם בני משפחה, בדרך כלל עם בניהן או בנותיהן הנשואים, בדומה לנהוג בארצות מוצאן.

עם זאת, כאמור, מרבית האלמנות לא היו בעלות משפחה. ומה באשר להן? מפקד הספרדים בירושלים משנת תרל״ה/1875 מסודר לפי חצרות, והוא חושף חלופות שונות במגורי האלמנות. נמצא כי אלמנות רבות גרו בחצרות שכורות לבדן או עם נשים אחרות. בקהילות בצפון אפריקה, קהילות המוצא, לא מצאתי עדויות לתופעה דומה, של נשים שהתגוררו מחוץ למסגרת המשפחה. נראה שאלמנות נטו להתרכז יחד בחצרות, וחלק מן החצרות היו אף מאוכלסות בעיקר בנשים. בחצר אחת, לדוגמה, חצר ״חזקה של ב׳ פתח׳[ים] במיידאן(חצר מספר 128), התגוררו ארבע־עשרה אלמנות בחדרים לבדן או יחד עם אחרות, והן היוו רוב באותה החצר, שבה התגוררו גם חמישה זוגות נשואים (דף מפקד ראה איור: רישום חצר 128 בדף המפקד).

שתי החלופות לדיור שתוארו עד כה היו פתרונות פרטיים לבעיית המגורים, והם דרשו השקעת משאבים כספיים מצד האלמנות, מצד משפחותיהן או מצד שני גורמים אלו ביחד. רוב האלמנות חיו בעוני מרוד, ולהן נדרשו פתרונות ציבוריים־קהילתיים חדשים וייחודיים. מן התיעוד בעניין זה עולות תמונות קורעות לב: ״עניים ואלמנות מושלכים בחוצות ירושלים, כי אין יד כוללינו משגת לשלם שכירות הבתים לכל הקהל הקדוש הזה ״.״. המצוקה הנוראה, ובתוכה המצב המחריד של האלמנות, תבעה את התייחסותם של ראשי הקהילות, ובמיוחד תבעה את התמודדותם עם בעיות הדיור.

הערת המחבר : כתב שד״ר לר׳ יעקב בן־עטר, ירושלים, תרס״ד/1904, ארכיון מכון בן־צבי, ירושלים, כ״י 292.

בתגובה לזעקה הכואבת לצורך הבסיסי ביותר, שהוא קורת גג, הוקצו לאלמנות וליתומים חדרים בבתי מחסה. אלה הוקמו בבנייני דירות קיימים, בדירות שייחדו לצורך זה בני הקהילה האמידים, או רכישות שמומנו מכספי תרומות מחוץ לארץ ומקרנות מיוחדות שנוסדו למטרה זו. עם זאת גם בבתי מחסה היו התנאים מזעזעים במיוחד. בחודש חשוון תרס״ד/1903, שנת למע״ן תחיו״ן, התחננו ראשי הקהילה המערבית בירושלים בפני תורמים כי יושיטו עזרה נוספת, כי ״בכל חדר יש בו ששה ושבעה אלמנות בדוחק גדול״.

 בתי מחסה מסוגים שונים הוקמו במקומות שונים, ולאחר היווסדם הם נעשו מוסדות זוטרים של הקהילה, והשפיעו על תהליכים חברתיים ומרחביים עתידיים באזור. בצפת, למשל, מול בתי הכנסת הספרדיים ״אלשייך׳ ו״אבוהב״, נמצאו חדרים לאלמנות וליתומים. לידם נוסף בית תמחוי, ולאחר מכן התפתח סביבו מרכז קהילתי: מושב בית הדין ותלמוד תורה לילדים. במקום אחר שופצה אחת החורבות שנותרה על עומדה לאחר הרעש הגדול בשנת תקצ״ז/1837 לשימושם של חסרי הדיור. במשך הזמן נוצר בדירות הקטנות והחשוכות המוסד ״ביקור חולים״.בירושלים בסוף המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים הורחבו בתי המחסה, ובעיר החדשה הם נעשו מוסדות של ממש. בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה נוסד בירושלים מושב זקנים וזקנות לאשכנזים, ובראשית המאה העשרים נוסד מוסד כזה לאוכלוסיית הספרדים.

בירושלים נוצרה חלופה נוספת למצוקת הדיור של האלמנות המערביות. בסמוך לכל בית כנסת של בני העדה המערבית הוקצו חדרי מגורים לאלמנות. נראה כי חלופה זו הייתה ייחודית למערכים, אם כי נדרש מחקר נוסף בעניין זה. בתוך חצר המכונה ״חצר הצו״ף דב״ש״(ר׳ דוד בן שמעון) ברובע היהודי, למשל, הוקצה חדר לאלמנות. חדרים לאלמנות עניות נמצאו גם בבניין המערבים במעלה ח׳לדיה ברובע המוסלמי. נוהג זה נמשך גם עם התפשטות המערבים אל מחוץ לחומות, ובבניין בית הכנסת בשכונת המערבים ״מחנה ישראל״ הוקצו חדרים לאלמנות בקומת הקרקע מתחת לאולם התפילה.

השינויים האלה נבעו, כאמור, מאילוצים כלכליים ודמוגרפיים, דווקא בארץ, ובערי הקודש בפרט, והיה בהם משום תמורה של ממש בצורות המגורים האפשריים לנשים אלמנות ובתעסוקתן הכלכלית. השינויים האלה הביאו בעקבותיהם שינויים במעמדן של נשים יוצאות צפון אפריקה. בעקבותיהם נוצר יותר חופש, למשל, במרחבי פעילותן של הנשים, לפחות בהשוואה לתחומי פעילותן בקהילותיהן במרוקו, בתוניסיה ובאלג׳יריה במאה הנדונה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר