מסמך עברי על קופת הצדקה של קרקעות העניים מארכיון אלצראף – יוסף טובי

מקדם ומים כרך ט'

באחרונה כתב על כך אברהם בוחצירא בעבודת הדוקטור שלו על קהילת פאס. לדבריו בדרך כלל היה מקור נכסי ההקדש בצוואות להקמת קרנות למטרות ידועות שנודעו בשם אצל ד־לעניים . הם היו רכוש הציבור כולו, ולא היה ניתן למכרם. על הרוב היה מדובר בנכסי דלא ניידי קטנים בחזקה משותפת במלאח היהודי ששימשו למגורים, אך לעתים היו אלו בתי כנסת או בתי עסק שנעשו רכוש הציבור. בשל פיזורם של נכסים אלו היה ניהולם כרוך בטרחה מרובה, וגביית שכר הדירה גרמה יגיעה רבה לגזברים. לעתים קרובות הופקדה הגבייה בידי יחידים בפיקוח הגזברים. על מנת להבטיח חלוקה צודקת של המגורים והבגדים מקופה זו ערכה ועדה מיוחדת בראשות הרב הראשי רשימה של נצרכים, ועדכנה אותה מדי פעם על פי השתנות מצבם.

המסמכים הקדומים ביותר הידועים לי בעניין זה הם שתי תקנות מקהילת פאם משנת שס׳ג(1603) בכתב ידו של ר׳ שמואל בן סעדיה אבן דנאן(נפטר 1622), שבספרות המחקר מכונה שמואל אבן דנאן השלישי. שתי תקנות אלה הובאו בספר התקנות שקובצו בספר כרם חמר לר׳ אברהם אלנקאוה. שתי התקנות נעשו בעצה אחת עם הנגיד, כלומר ראש הקהילה, במקרה דנן ר׳ משה הלוי. התקנה הראשונה (עט) מגבילה לשנה אחת את משך הזמן שגזברי העניים רשאים בו למשכן או להשכיר את קרקעות העניים, זאת בוודאי לאחר שנהגו להשכירן לתקופה ארוכה יותר; והדבר גרם ליצירת חזקה של השוכרים על הקרקע שלא לטובת המטרה שלשמה נוצר ההקדש, כלומר סיוע לעניים. עם זאת הותר להאריך את משך זמן ההשכרה בתנאי שיתקבל אישור לכך מהנהגת הקהילה, להבטיח שהדבר נעשה לא מחמת טובת השוכרים כי אם לצורך חיוני של הקהילה. לשון התקנה:

בהיותינו גם כן אנו חתומים מטה מקובצים בב<ית> ה<כנסת> הגדול הי״ו היום קרוב לשתי שנים וראינו לתקן לתועלת הקדש עניים שהגזברים הממונים על הקופה של צדקה אין להם רשות למשכן קרקעות הקדש עניים או לשכור הקרקעות הנז<כרים> אף לצורכי עניים זולת לשנה ולא יותר ואם ירחיבו זמן הגזברים שיתמנו על הקופה יותר משנה הרחבת זמן שהרחיבו בטלה ומבוטלת כחרס הנשבר שאין בו ממש. אך אמנם אם תהיה ההרחבה הנז׳ בעצת אנשי המעמד י<שמרם> צ<ורם> ו<קונם> כולם או רובם עליה יש לסמוך.

תקנה האחרת (פ) אוסרת על מכירת קרקעות העניים:

נתקבצנו אנו החתומים וגם המעולים אנשי המעמד יש<מרם> צ<ורם> ו<קונם> ״נשאנו ונתננו עם הנגיד המעולה נ>טריה< ר>חמנא< ו>פרקיה< בתועלת קרקעות הקדש העניים וקבלנו עלינו שקרקעות הקדש העניים לא ימכרו אף אם ח״ו יצטרכו הקהלות יצ"ו או העניים זולת אם יצטרכו ימשכנו הקרקעות הנז׳ עד ישקיף ה׳ וירא ״שלח ברכה והצלח<ה> בנכסי הקהלות הקדושות ישצ״ו ויפדו המשכונות ויעמוד קרקע ההקדש קיים שכך היתה כוונת הנותן תחלה ולא ימכר הקרקע זולת לקנות בו קרקעות אחרים שירויחו בהם העניים פירות יותר מהנמכר.

מן הפרות של הקדש הקרקעות שולמה קצבה לעניים ולתלמידי חכמים מדי שבוע, כלשון ר׳ אבנר הצרפתי ביחס פאס: ״יש להם הקדשות קרקע ומפירותיו מחלקים פרס [=קצבה] קבוע מדי שבת בשבת״."

מצויות בידינו כמה עדויות על קיום מוסד זה בפאס לפחות עד 1918. האחת מן המחצית השנייה של המאה ה־19, בלא תאריך מדויק, והיא כלולה בתשובות שהשיבו שני שליחי הקהילה, חיים הכהן ויעקב בן זמרה, לשאלות שהפנו אליהם אנשי חברת כי״ח בעת ביקורם בפריס בעניין ארגון הקהילה. שאלה יד הייתה ״במה מתפרנסים העניים״, ועל כך השיבו:

יש להם הקדשות קרקע, ומפרותיו מחלקים פרס – משמעות תיבה זו בלשון המקורות היא קצבה –  קבוע מדי שבת בשבתו לת<למידי> ח<כמים> השרויים בצער, כחצי דורו בכל שבוע לגדול,20 ומשם ואילך פוחת והולך. ולשאר העניים פראנך אחד בכל שבוע, והולך ומתמעט.

  • הערת המחבר : דורו : מטבע כסף שיוצר על ידי המלך מולאי אלחסן(1894-1873) בפאס, ונקרא גם ריאל. ערכו הנומינלי היה 5 פרנק. ראה לה טורנו 1949, עמי 284. לדברי עובדיה תשל״ט, א, עמי 198,190, □224,21, היה ערבו באותם ימים כ־3.5 פרנק. עובדיה תשל״ה, א, עמי 439, קובע שערכו 14 מתיקאל.

העדויות האחרות כלולות ביומן עיר פאם לשנים תרל״ט־תרפ״ה (1925-1879), שכתב שלמה הכהן, ״מיחידי וגזברי הקהל״.ביחס לשנת תרנ״ח (1898) נכתב:

בגלל המצב הרע, היה רעב וחיסרון כיס כמה שנים עד היום הזה, ה׳ יריק על עמו שפע ברכה, נתרבו הנזקקים, בעוונותינו הרבים. דמי שכירות של קרקעות ההקדש שמהכנסתם היו מחלקים מדי שבת בשבתו לא הכניסו כי איש לא שילם שכר דירה מרוע המצב, וגזברי הקהלה לא מצאו מה לחלק לעניים וביקשו מהרבנים ומהקהל להוסיף אההאיין(שתי מוזונאת) על כל רטל בשר כדי להגדיל ההכנסות של קופת הקהלה.

הערת המחבר : מאוזונה היה מעיקרו מטבע כסף, אך בימי המלך מולאי עבד אלעזיז(1894 1909) היה מטבע בעל ערן נמוך ביותר(נומינלית סנטים אחד), ולצדו אוּגְ׳הֵין או אוּג׳וּהּ בערך של שתי מוזונאת. ראה לה טורנו 1949, עמי 283, 285.

בסוף אלול תרע״ב (1912) חויבו הגזברים למסור לממונה על ההכנסות של המלאח ״דין וחשבון על ההכנסות וההוצאות של קרקע העניים (הקדש) כל שלשה חודשים, ומה שנותר אחרי ההוצאות למסור לידו״. פחות משנתיים לאחר מכן, כבר תחת השלטון הצרפתי במרוקו, התעוררו ספקות באשר לטוהר לבם ולניקיון כפיהם של גזברי הקדשות העניים, ונחשדו כי הם ״עושים ככל שעולה על דעתם מבלי להתיעץ ברבנים ובקהל בשום ענין . בעקבות תלונת משלחת מטעם הקהילה בפני הנציב הצרפתי ברבאט יצא מטעמו בניסן תרע״ד (1914) צו(צ׳היר) אשר לפיו

ההקדש יהיה בידי הרבנים והקהל, והם יהיו אחראים עליו והחלוקה תהיה רק על ידיהם והם יחליטו כראות עיניהם, אבל יגישו דו״ח לפאשה כל שלשה חדשים, תחת ביקורת של המשרד המחוזי.

החלטה זו תאמה את מדיניות השלטון הצרפתי להטיל פיקוח הדוק גם על מוסדות ההקדשות המוסלמיים במרוקו – החֻבּוּס. אולם מסתבר כי התלונות על ניהול ההקדשות לא פסקו, ובראשית שנת 1915 הוחלט בהתייעצות בין נציגי השלטון הצרפתי לראשי הקהילה ״לבדוק את רכוש ההקדש של הקהילה והכנסותיו עד היום הזה ומה שנשאר ממנו אחרי החלוקה התמידית, לחלק אותו כעת לעניים, ובפרט שסכנת הרעב מרחפת״. ואמנם החלטה זו בוצעה, וחולקו לעניים כספים בסכומים שונים משלושה עזבונות קרקעיים שכל אחד מהם נוהל על ידי אחד מרבני הקהילה.

הערת המחבר : עלבונות היו של מסעוד תורג׳מאן בניהול ר׳ רפאל אבן צור, של יוסף קדוש בניהול בנו ר׳ שלמה בן ר׳ רפאל אבן צור ושל אברהם אסולין בניהול ר׳ אהרן מונסונייגו. ראה עובדיה תשל״ט, א, עמי 239. ־ת הדין של הקהילה בראשות ר׳ וידאל בן ר׳ אבנר הצרפתי. ־בדיה תשל״ט, עמי 242.

 הערת המחבר : נראה שהשלטון הצרפתי החליט לפקח מקרוב על ניהול ההקדשות, שכן בכ״ה במרחשון תרע״ט 31.10.1918) יצא מטעמו צו נוסף ״בדבר מינוי האנשים הנ״ל והתפקיד שלהם, אשר בעיקר יטפלו בהקדם בהקדשות ובעניים״.באופן זה נמסר למעשה ניהול הקדשות העניים באופן ריכוזי לידי הנהלת הקהילה, שכן כותב בעל היומן הנ״ל, כי בכסלו תר״ף סוף 1919) נערכה מגבית מיוחדת בעבור העניים.

למעשה ביקש השלטון הצרפתי לנשל את מנהלי ההקדשות המוסלמיים מן הנכסים הקרקעיים הרבים שבידיהם, ואף שעל פי דת האסלאם אין להעביר נכסי הקרש לבעלות אחרת התיר ממשל הפרוטקטורט הצרפתי להחליף נכסים אלו או למכרם על מנת לקנות רכוש אחר; ראה נלסון ־1972, עמי 174. על מדיניות דומה של הרפורמטור כ'יר אלדין בתוניסיה עוד בשנות השבעים של המאה ־19 ראה שנופי 1977, עמי 150. וראה עוד להלן. קבועה.

בנוסף על הרווחים שנותרו מן ההקדשות של בודדים שלא היו בידי גזבר העיר (לאחר שנבחר ועד הקהלה כל הכספים נכנסו לקופה אחת, אבל הפירוט וחשבון כל הקדש היה רושם במיוחד בחשבונות על ידי מזכיר הקהלה).

מכאן ואילך אורגנה יפה החלוקה מדי שבת בשבתו בנוסף על החלוקה הנהוגה מ>די< ש<בת> ב<שבתו> משכירות קרקעות ההקדש.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר