סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור
הפליטים המוסלמים שגורשו מספרד הנוצרית נבדלו מן היהודים בפן אחד: רבים מקרב האנוסים היהודים בפורטוגל התיישבו במערב אירופה ובדרומה, שלא כמו המוסלמים. כתוצאה מכך התפתח אצל יהודי צפון אפריקה רובד נוסף של הגירה ושל תרבות שלא הייתה לו מקבילה אצל המוסלמים: הרובד האיטלקי. כזכור, פגשנו אצל ניסים סרוסי בהשפעה איטלקית בולטת. מקורה של ההשפעה האיטלקית על יהודי תוניסיה בהגירת האנוסים לעיר הנמל ליוורנו, מרכזם המסחרי של הדוכסים לבית מדיצ׳י, אדוני אזור טוסקנה שבאיטליה. מעיר זו, ששמה בערבית הוא אלגורן, יצאו ברבות הימים בני משפחות יהודיות פורטוגזיות למצוא את מזלם בערי נמל אחרות לאורך חופי הים התיכון, ובין היתר הגיעו לתוניס. הם הביאו עמם מיסודות התרבות של דרום אירופה, כלומר שפות שלא מן המשפחה השמית אלא הלטינית (פורטוגזית, איטלקית ואחר כך גם צרפתית), ידע שונה בהליכות המסחר והכלכלה, דפוסים אחרים של בנייה, ריהוט וביגוד, וכיוצא באלה. ברבות הימים הקימו לעצמם המהגרים היהודים מאיטליה קהילה נפרדת, שנקראה על שם עיר מוצאם הטוסקנית גראנה (אנשי ליוורנו). ואילו קהילת הרוב של התושבים היהודים הוותיקים נקראה תוואנסה (אנשי תוניס).
באחד משלבי התלבטותו של אלכסנדר מרדכי בנילוש, גיבורו של אלבר ממי, בשאלת זהותו, הוא מעלה גם את האפשרות שאין הוא אלא מצאצאי האנוסים הללו, שהגיעו לאיטליה והתיישבו אחר כך בתוניס. ממי בחר לגיבורו אב קדמון מפואר במיוחד ממוצא זה: "פעם… מצאתי את עצמי צאצא לצייר איטלקי מתקופת הרנסאנס. גזרתי את הערך [על שמו] מתוך ׳לארוס׳ [אנציקלופדיה צרפתית ידועה] והראיתי לידידי את ציוריו של אחד מאבות אבותי״. אלא שממי הסופר לא יכול היה להשתבח באמת במוצא איטלקי. אביו של ממי, למיטב ידיעתנו, נמנה עם התוואנסה ולא עם הגראנה.
אם אצל היהודים הופיעו מהגרים מאיטליה, שלא היו כמותם אצל המוסלמים, כך הופיעה אצל המוסלמים קבוצה חדשה שלא הייתה לה מקבילה אצל היהודים: התורכים. אלה היו אנשי צבא ומנהל של אימפריה מוסלמית חדשה, האימפריה העות׳מאנית, שצברה כוח ועצמה החל במאה ה־15 והשתלטה במהלך המאה ה־16 על רובה של צפון אפריקה. התורכים העות׳מאנים נלחמו בנוצרים, בעיקר בים, באמצעות שודדי הים הקורסארים שפעלו בשירות המדינה, וכוננו בלוב, בתוניסיה ובאלג׳יריה ממשלים הכפופים ל״שער העליון" באסתנבול. התורכים נבדלו מתושבי צפון אפריקה הן במוצאם – הם לא היו ברברים ואף לא ערבים – הן בלשונם, שלא הייתה שמית. בתוניסיה הצליחה השושלת התורכית להיפרד משלטונו הישיר של הסולטאן התורכי ולכונן בה מעין ממלכה עצמאית. ואולם השליט, הביי של תוניס, המשיך לגייס חיילים ואנשי ממשל במרכז האימפריה העות׳מאנית. רבים משועי הארץ היו אפוא תורכים. שכבה תורכית לא הייתה בקרב היהודים, אך ראשי הקהילות היהודיות, ובמיוחד אלה של התוואנסה, היו משולבים עמוקות בממשל המקומי וספגו גם הם ממורשת הרובד החדש הזה, שהטביע את חותמו על הארץ במשך קרוב לארבע מאות שנה.
הרובד התרבותי האחרון שהטביע חותם עמוק על תוניסיה הוא נוצרי־ אירופי מודרני. אחרי למעלה מאלף שנים שבהן הייתה יד האסלאם על העליונה, נטתה הכף במאות ה־19 וה־20 לטובת המעצמות האירופיות, והן השתלטו בהדרגה על צפון אפריקה. זה היה חלק מתהליך כלל־עולמי המכונה קולוניאליזם, שמשמעותו הייתה השתלטות של מעצמות מערביות
על שטחים ואוכלוסיות באסיה ובאפריקה. למעשה נאבקו על השלטון בתוניסיה שתי מעצמות, איטליה וצרפת. איטליה הייתה קרובה יותר, וממנה יצאו מהגרים רבים שהתיישבו בתוניסיה במאה ה־19. הם קדמו לצרפתים בהכנסת סממנים של תרבות אירופית לארץ מוסלמית זו. באותה תקופה הפכו עשירי הגראנה למעין עילית של המושבה האיטלקית שהלכה והתפתחה בתוניסיה. ואולם, בהשוואה למעצמות הקולוניאליות הראשיות, בריטניה וצרפת, הייתה איטליה חלשה, ותוניסיה נפלה בסופו של דבר לידיה של צרפת. היא כבשה את תוניסיה בשנת 1881 ושלטה בה עד לשנת 1956. דרך אגב, משנת 1830 שלטה צרפת באלגייריה הסמוכה, והיא קיבלה לידיה גם את מרוקו בשנת 1912. איטליה, לעומת זאת, זכתה בלוב הסמוכה בשנת 1911.
התקופה הקולוניאלית וההשפעות התרבותיות שהביאה עמה עומדות ברקעו של שתי הדמויות שבהן פתחנו ספר זה: הזמר ניסים סרוסי והסופר אלבר ממי.
התקופה הקולוניאלית הייתה תקופה של משבר עמוק בהיסטוריה של תוניסיה בכלל ושל יהודי הארץ בפרט. ההוכחה לעומקו המיוחד של המשבר אצל היהודים היא שעם סיומה של תקופת השלטון הצרפתי בארץ, בעוד תוניסיה זוכה בעצמאותה, נטשו אותה היהודים ולא נשארו בה אלא מתי מעט. רבים היגרו למדינת ישראל, אחרים לצרפת, ומעטים יותר היגרו לאיטליה.
ארצות היעד להגירת היהודים מלמדות, שהיה קשר בין הרבדים התרבותיים של הארץ ויהודיה ובין כיווני ההגירה. מדוע יצאו יהודים רבים לצרפת ולא לארץ אחרת? מן הסתם נבע הדבר מהשפעתו התרבותית העמוקה של השלטון הקולוניאלי הצרפתי. מטבע הדברים שההיכרות עם הלשון הצרפתית ועם התרבות הצרפתית הקלה על ההגירה לארץ זו. אשר לאיטליה, גם פה סייעו מן הסתם הקשרים ההיסטוריים עם ארץ זו.
שתי שאלות, מכל מקום, אינן מוצאות הסבר בתמונת הרבדים התרבותיים שציירנו למעלה. השאלה האחת היא: מדוע לא נשארו יהודים רבים בארץ ולא נטלו חלק בהתפתחותה בתקופת העצמאות, למרות הרובד התרבותי הערבי העמוק כל כך של תוניסיה ושל יהודיה? ושאלה שנייה: מדוע יצאו יהודים רבים מתוניסיה לישראל, הרי בסקירתנו למעלה לא נזכר כלל רובד תרבותי יהודי מיוחד?
לא עסקנו עד כה ברובד התרבותי היהודי המיוחד, משום שדנו ברובדי התרבות הכלליים של תוניסיה. הרובד הערבי היה משותף לכל תושבי הארץ, הרובד הצרפתי לחלק ניכר מן התושבים, מוסלמים כיהודים, וכן למתיישבים האירופים. הרובד היהודי היה מיוחד ליהודים בלבד. ואולם ברור שלא נוכל להביו את מהות המפגש התרבותי בין היהודים לסביבתם בלי להתייחס אליו ולמקומו בסביבה התוניסאית.