פזורתיות וזהות-קהילה קרועה – ירון צור

פזורתיות וזהותקהלה קרועה

התעמולה הנאצית והמדיניות האנטישמית של משטר וישי החדירו לתוך מרוקו הקולוניאלית את שאלת הזהות היהודית המודרנית בעוצמה חסרת תקדים. באירופה שלפני המלחמה עשויה היתה זהותם העצמית של מי שהוגדרו יהודים לשאת אופי שונה ומגוון ביותר, כולל אדישות או התכחשות גמורה ליהדותם. מלבד אפשרות קיצונית זו יכולים היו היהודים לראות ביהדותם סימן של שייכות דתית או לאומית או דתית ולאומית גם יחדיו, וכל אחת מאפשרויות אלה פתחה פתח לגוונים נוספים בתחום הזהות. יהודי יכול היה להיות דתי קיצוני או אתאיסט, יהודי־לאומי או מתנגד קיצוני להגדרה לאומית כלשהי של היהודים כציבור ופטריוט גמור של ארץ מולדתו. הפנייה האנטישמית לקביעת שיוך גזעי על־פי מסמכים רשמיים בלבד נועדה להשיג שתי מטרות: לחתום את הפתח שאפשר את הרבגוניות הזאת, ולשלול מן היהודי עצמו את הזכות להגדיר את זהותו ולהעביר זכות זו לשלטונות הלא יהודיים העוינים אותו עוינות חסרת פשרות. בכך הוסיף הניסיון הנאצי עוד נדבך לריבוי ההגדרות האפשריות לזהות היהודית בתקופה המודרנית.

בעיני המוסלמי בן המגזר הילידי היה היהודי קודם כל הד׳ימי, בן החסות המקומי, זה שמקבל את העול הפוליטי של שלטון האסלאם, שחייב לשמור על גינוני הכניעות למוסלמים ועל אותות ההבדל בין המאמין לכופר, וזכאי לקבל תמורת זאת חסות והגנה. ואילו היהודים הילידים ראו עצמם בראש ובראשונה בני העם הנבחר הסובלים את עונש הגלות מפני חטאיהם, והעתידים להיגאל ביום מן הימים על־ידי אלוהים באקט שיוכיח את עליונותם על הגויים.

שתי התפישות הדתיות היסודיות לא סתרו זו את זו, ובכך טמון אחד מסודות הקיום עתיק היומין של שתי הקהיליות הדתיות זו לצד זו. אף שכל אחת מהן ראתה עצמה עליונה ועדיפה על רעותה, תפישת היהודים את עצמם כמי שנענשו בידי האל ודחיית ההוכחה של בחירתם לקץ הימים אפשרה להם לקבל את עול השלטון של בני הדת האחרת עליהם, ואף לספוג הפליה וזעזועים תחת שלטון זה מבלי להתפורר. לכל המצוקות היה הסבר ומובן, ואם נהנו היהודים לעתים גם מעושר, רווחה ושגשוג, הדבר התיישב בוודאי עם תפישתם את עצמם כבניו בחיריו של האל. כך או כך ניתן היה להמשיך בחיי המיעוט תחת עול בני הדתות האחרות ולדבוק בתפישת זהות עצמית חיובית. אשר למוסלמים, היהודים היו לדידם מיעוט נסבל כל עוד שמרו על תנאי הד׳ימה ועל תקנות ההפליה במקומות ובתקופות שבהן הקפידו עליהן. גם מבחינתם יכול היה היהודי להתקיים לצדו של המוסלמי לאורך ימים.

במרוקו, בתום מלחמת־העולם השנייה, היתה תפישה זו של זהות שרירה וקיימת בקרב רוב המוסלמים והיהודים שהשתייכו למגזר הילידי. לצד המודעות כי היהודים מהווים מעין קהילייה דתית אחת והמוסלמים קהילייה דתית אחרת, היו תלויות ועומדות שאלות נוספות של זהות, פוליטיות במהותן, כגון מהן המסגרות המקומיות, היהודיות והכלליות, שאליהן משתייך היהודי, ואשר לחוקיהן הוא כפוף. בעבר היו התשובות לשאלות אלו פשוטות: המסגרת הפוליטית היהודית היתה הקהילה המקומית, שבראשה עמד בדרך־כלל פרנס המקורב לשלטון ולצדו נכבדים ורבנים; המסגרת הכללית היתה המח׳זן, שלטונו של הסולטאן, שנציגיו המקומיים היו המושל, הקאדים ושאר נציגי השלטון, כגון הממונה על השוק(מֻחְתָסֵב). במרוקו רחבת הידיים היו מקומות שהשלטון בהם נשמט למעשה מידי המח׳זן, ומאוחר יותר אפילו מידי הצרפתים. שם היו היהודים ״שייכים״ לתקיף מוסלמי מקומי, שהיה ברוב המקרים ראש שבט או ראש כפר. במקומות כאלה, שהיו קטנים ונידחים בדרך־כלל, לא היתה קהילה מאורגנת בעלת מוסדות מפותחים, אך פרנס, רב, בית־כנסת ובית־עלמין היו כמעט בכל מקום.

הקשר לסולטאן היה מאפיין משותף לרוב הקהילות היהודיות במרוקו. היה לכך ביטוי חיצוני ברור: בערי הממלכה הוקם המלאח היהודי בחסות המבצר, הקסבה, של הסולטאן, והיהודים מצדם התחייבו, מלבד תשלום הג׳יזיה, מס הגולגולת המיוחד, במתן שירותים שונים לארמון ולפקידי המח׳זן הגבוהים. רק שנתיים לפני הכיבוש הצרפתי תיאר מנהל בית הספר היהודי בפאס את השמירה על המלאח המקומי כדלקמן:

חגורת חומות גבוהה ומשוננת מקיפה אותו מכל עבריו, מבודדת אותו מן הרובע הערבי ומגוננת עליו מן הצד הפונה לשדות מפני חדירת הקאבילים, המתגוררים בשכנות. ל״מלאח״ יש רק פתח יציאה אחד, ולו שער כבד, שפלוגת חיילים נושאי נשק שומרת עליו, והוא נסגר עם שקיעת החמה וכולא בין החומות את יושבי הרובע. המלאח נמצא בשכנות ל״דאר אל־ מח׳זאן ונתון לחסותו הישירה של השליט. ביצוריו של ארמון הסולטאן חולשים על האוכלוסייה המרדנית והנרגנת של ה״מדינה״ ומעוררים בהם יראת כבוד, ובצלו חוסים יהודים מפאס.

פאס היתה הבירה העיקרית של בית־המלוכה העלווי, אך המלאחים בחסות המח׳זן היו אחד מקווי ההיכר הבולטים של חיי היהודים ברוב הערים. דרך אגב, סמוך לכיבוש הצרפתי של מרוקו ולחתימה על חוזה פאס ניצלו רבים מיהודי העיר הודות לחסות המסורתית שהעניק הסולטאן לד׳ימים שלו. בפאס פרצה באותה עת מרידה, המלאח נבזז ונשרף וכשישים יהודים נרצחו; כדי להציל את הנותרים פתח הסולטאן את שערי ארמונו ונתן מקלט ליהודים בגנו לאחדים לא נמצא מקום אלא בגן החיות של המלך, שם החזיק אריות בכלובים. תמונות הפליטים היהודים העלובים לצד כלובי האריות הופצו אז בעיתונות הבין-לאומית ואף הונצחו בגלויות דואר אקזוטיות מפאס.

זיקת היהודים למח׳זן היתה משמעותית ביותר לדידו של הסולטאן; אחריותו למצב היהודים בכל אתר ואתר היתה מסממני שלטונו, והתרופפות בתחום זה עלולה היתה לציין הידרדרות במצבו ככלל. לסולטאן היה אפוא מניע חזק לקיים את זיקתם של היהודים אליו, מניע תועלתני, שהצטרף לחובה הדתית לקיים את הד׳ימה. עם זאת תודעת העדר השיתוף הדתי בינו לבין היהודים "שלו״ היתה אף היא חזקה, והנציחה מעין פער אנושי בינו לבינם. יחסיו עמם בציבור לא נשענו על תחושת שיתוף רוחנית או נפשית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר